עתה, השאלה שבפניי היא זו: האם בהנחה כי התובעת אכן עצרה את התובע לשם ביצוע התשאול, האם היה מעצר זה מנוגד לחובותיה של הרשות על פי כל דין רלבאנטי, לרבות: הסכם הביניים שבין מדינת ישראל למועצה הפלסטינאית, וכפועל יוצא מכך, האם זו עוולת כליאת השוא, על פי פקודת הנזיקין?
על פי המובהר למעלה, מעצר זה עלול להיות מנוגד להסכם הביניים, ועל כן, הוא לוקה בחוסר סמכות, אם יוכח שעילתו הייתה בעבירה – על פי חוקיה הפנימיים של הרשות – שהיא קשורה לאינטרסים הבטחוניים של ישראל.
...
התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.
במילים אחרות: כללי הראיות מוחלים לשני הכיוונים באופן שווה: אם בפרשת בן שלום הנ"ל, היה זה אחד הנימוקים לקבלת גישת התובעים נגד הרש"פ, כך יש לפסוק, על פי אותו כלל של דיני הראיות, כאשר הדבר מסייע לרש"פ.
לפיכך, בנוסף לאי האימון בעדות התובע, וקבלת המסמכים ועדי הנתבעת, אני רואה לנכון לכלול נימוק נוסף, התומך במסקנתי, לפיה יש לדחות את התביעה, דהיינו: היעדר עדים התומכים בתובע, שהתובע, לפי החלטתו שלו, החליט שלא להביאם.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך 20,000 ₪, ב-40 תשלומים שווים חודשיים ורצופים של 500 ₪ לחודש, החל מיום 1.2.15.
