עוולת הנגישה לאחר זיכוי מחמת הספק סביר

התובע לא הסתפק בזיכויו בעירעור, מחמת הספק, אלא הגיש סמוך לאחר מכן תביעה זו. התובע עותר לפצוי בסך 200,000 ₪ בגין התלונה שהגישה נגדו הנתבעת שלטענתו הייתה תלונת שוא, ובגין ההליכים המשפטיים שנוהלו כנגדו עקב התלונה.

אשר לנטען ביחס לעוולת הנגישה- נטען כי הנתבעת הגישה תלונה לרשות מוסמכת אשר פתחה בחקירה והחליטה להעמיד את התובע לדין וכי אין המדובר בתלונת שוא ולפיכך אין מקום להחיל עוולה זו. הנתבעים הכחישו את הנזקים הנטענים.

חרף טענותיו למחדלי המישטרה, נראה כי הם אשר הובילו בסופו של דבר לזיכויו של התובע מחמת הספק, למרות שמסקנותיי בהליך זה מלמדות כי נעשה עם התובע חסד שלא הגיע לו. בפסיקה נקבע כי חובתם של גורמי המישטרה והפרקליטות להפעיל את סמכויותיהם בהגינות ובסבירות וכי עליהם לאזן בין האנטרס הצבורי בהעמדה לדין של חשודים לבין פגיעה בחרויות הפרט.

...

סוף דבר בתביעה שכנגד בגין תקיפת התובעת שכנגד אני מחייב את הנתבע שכנגד, התובע, לשלם לתובעת שכנגד סך של 25,000 ₪.

בגין הגשת הקובלנה כנגדה אני מחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 20,000 ₪.

אני מחייב את הנתבע שכנגד במלוא הוצאות התובעת שכנגד בגין האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומה, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

בהמשך, לאחר שהנאשם יצא מאותו בית, אמר לנתבעת שהיתה נוכחת במקום, והנה בתה של נינה, את הדברים הבאים: "אני לא יעזוב את אימא שלך, אני אהרוג אותה". ביום 11.12.13 היתקיים דיון הוכחות בבית המשפט השלום ברחובות ובסוף הדיון נרשמו בפרוטוקול הדברים הבאים (ש' 22 –עמ' 31 ש' 1): "התובעת:

סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר את עוולת "הנגישה" כדלקמן: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סביר ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפרוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר עדויות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." על פי הסיפא של סעיף 60 לפקודת הנזיקין, אין מקום להגשת תביעה נגד אדם בגין עוולת נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

בנסיבות אלה, לא התרשמתי שתלונתה של הנתבעת במישטרה כי התובע הפר צו של בית משפט והשמיע בפניה דברי איום כלפי אמה, הוגשה מתוך "זדון" או "בלי סיבה סבירה מסתברת". כמו כן, בהליך הפלילי רמת הראיות שנדרשת על מנת להוכיח את אשמו של אדם בביצועה של עבירה פלילית, הוא של "מעל לכל ספק סביר". לעיתים, יתכן שקיימות ראיות בעוצמה נמוכה יותר כגון "במאזן ההסתברויות", שדי בה בהליך האזרחי להוכחתה של עוולה נזיקית, אך אין בה די להרשעה בהליך הפלילי.

בפסיקה נקבע שחיוב של מתלונן בהוצאות ההגנה יכול שייעשה רק במקרה של "זכוי מוחלט", ולא במקרים של זכוי מחמת הספק או של ביטול כתב האישום (ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 708).

...

הנתבעת טוענת שתלונתה היתה תלונת אמת ולא תלונת שווא וכי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

במילים אחרות, העובדה שהמאשימה בהליך הפלילי הגיעה למסקנה שיש לבטל את כתב האישום, אין בה בכדי ללמד, בהכרח, כי מדובר ב-"הליך נפל" לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, קרי שתלונתה של הנתבעת כנגד התובע במשטרה היא תלונה כוזבת.

אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.

למרות זאת הקל בית המשפט עם התובע והעדיף לזכותו, מחמת הספק, בעבירת האיומים שיוחסה לו וזאת על אף שלשיטת הנתבע הוכחה מעבר לספק סביר.

כך, לאחר שעיינתי בפסקי הדין הן של בית המשפט השלום בתל אביב (מיום 10/10/10) והן בפסק הדין בעירעור לבית המשפט המחוזי (מיום 24/03/11), הגעתי לכלל מסקנה ולפיה בשתי הערכאות לא נדרשו בתי המשפט לידון במחלוקות נשוא התביעה בפני – שעניינן - לשון הרע ועוולת הנגישה.

בשים לב למערכת היחסים הרעועה שבין הצדדים עליה עמדנו לעיל בכלל ובפרט הארוע מיום 22/09/07, אשר תימוכין וחיזוקים לה ניתן למצוא גם בקביעת בית המשפט בהכרעת דינו בעמ' 2 "אף שאין ספק שאיש מבעלי הדין הניצים כאן אינו יכול לטעון שלא דבק בו רבב" ויתרה מכך, בכך שמצא שלא לחייב את הנתבע בהוצאותיו של התובע – לא התרשמתי כי הגשת הקובלנה למצער ברכיב של האיום לא היתה סבירה או נעשתה בזדון ומשכך, הנני סבורה כי אין בה בכדי להקים לתובע עילת תביעה בגין נגישה או בגין רשלנות.

...

בנסיבות אלו, בהן הטענה לפיה הגשת הקובלנה נעשתה בזדון בהעדר סבירות אינה נקייה מספקות הנני קובעת כי דין התביעה בעילה זו להידחות.

שאלת הנזק כאמור, קבעתי כי דין התביעה בעילת לשון הרע להתקבל ומשכך, הנני נדרשת לבחון את הנזק אשר נגרם לתובע כפועל יוצא מאמירת הנתבע והסעד לו הוא זכאי בשלה.

בנסיבות אלו, שוכנעתי כי יש להעמיד את הפיצוי על סך 30,000 ₪.

הנתבעת לא הייתה צריכה ואף לא יכולה הייתה לצפות, כי הגשת כתב האישום נגד התובע תביא לזיכויו של הנאשם מחמת הספק, לאחר שמיעת הראיות והעדויות בעיניינו, וכל שהיה עליה לוודא, טרם הגשת כתב האישום, קיומו של סיכוי סביר להרשעה.

עוולת הנגישה: גם טענה זו בדומה לקודמתה הנה בבחינת הרחבת חזית אסורה משלא הועלתה במסגרת כתב תביעתו של התובע והועלתה על ידו לראשונה במסגרת סיכומי טענותיו, לכאורה בחלוף תקופת ההתיישנות, וההתייחסות אליה להלן, נעשית מעבר לנדרש בלבד.

...

על יסוד כל האמור באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

לסיכום: התביעה נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט בסך בסכום כולל של 10,000 ₪.