עו"ד לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בעקבות תלונה

לפני תביעת לשון הרע שהגיש עורך דין נגד לקוח לשעבר, בגין תלונה שהגיש הלקוח נגד התובע לועדת האתיקה המחוזית, הארצית, וכן בגין תלונה שהגיש נגדו הלקוח למשטרת ישראל.

ביום 08.10.15 הגיש הנתבע באמצעות עו"ד אביאל בוקובזה, תלונה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין במחוז דרום נגד התובע.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אינני רואה בכך שהתובע פנה לעורך דין בדיני עבודה, אינדיקציה לכך שלא חתם על המסמך שבמחלוקת, או אינדיקציה לכך שלא ידע על מה הוא חותם.

הנתבע עתר כאמור לדחיית התביעה לאחר שעיינתי בפסיקה בתיקים דומים וכאשר לקחתי בחשבון כי התובע הינו עורך דין ששמו הטוב הינו נכס חשוב שלו בעבודתו היומיומית, ולאור חומרת החשדות נגד התובע – חשדות בזיוף מסמכים – אני פוסקת שהנתבע ישלם לתובע סך של 40,000 ₪.

כמו כן אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע שכ"ט בסך של 10,170 ₪.

כאשר מדובר בהחלטה של ועדת אתיקה לגנוז תלונה בשל העדר ראיות מספיקות, ייטה בית המשפט עוד יותר שלא להתערב בהחלטותיה.

על כן, גם באותם מקרים שבית המשפט עשוי היה, לו נידרש לעשות כן, לקבל החלטה שונה מזו שאליה הגיעה ועדת האתיקה באשר לשאלה האם ראוי לגנוז תלונה מסויימת אם לאו, אין פרושו של דבר שהחלטת הועדה חרגה ממיתחם הסבירות (עת"מ (מנהליים ת"א) 1818-02-19 עו"ד יונתן חורן נ' המועצה הארצית של לישכת עורכי הדין (פורסם בנבו, 17.02.2019)‏‏ (בפיסקה 52)).

...

סיכומו של דבר, החלטתה של ועדת האתיקה הארצית לגנוז את תלונת העותר אינה חורגת ממתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. ודוק.

אף אם הייתי מגיע לכלל מסקנה כי גם החלטה להגיש קובלנה נגד עו"ד ג'אבר, לו נתקבלה כזו, היתה נמצאת במתחם הסבירות, לא היה בכך די כדי לקבל את העתירה, שכן כידוע, "מתחם הסבירות כולל טווח של החלטות חלופיות אשר הרשות המנהלית רשאית לקבל, וככל ששיקול הדעת המסור לרשות רחב יותר כך רחב גם טווח ההחלטות הסבירות שיש בידה לקבל. לכן נפסק לא אחת כי בבואו לבחון את סבירות החלטתה של הרשות המנהלית אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו ואין הוא בוחן האם יכולה היתה הרשות לקבל החלטה טובה יותר מזו העומדת לבחינה ..." (עע"מ 9387/17 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית (פורסם בנבו, 14.10.2018) (בפסקה 18)).

משכך, העתירה נדחית.

האם חלה על הפרסומים במישטרה ובלשכת עורכי הדין הגנת תום הלב שבסעיפים 15(2), 15(5)(א), ו- 15(8) לחוק כאמור מכתב התלונה אשר פורסם במסגרת הגשת התלונה במישטרה, וכן במסגרת הגשת התלונה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין, הנו מכתב התלונה הראשון מיום 01.05.18.

...

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבוע פיצוי לתובע בגין לשון הרע נגדו, בסך של 50,000 ₪ (ראה ע"א 53708-08-20 שם פסק כבוד השופט גד גדעון 50,000 ₪ בתביעת לשון הרע של עורך דין).

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע סך של 50,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה דנן, ועד לתשלום בפועל.

בית הדין המחוזי לא קיבל את גרסת המערער שלפיה, הוא ביטל את ההמחאה כדין משום שבמועד פרעונה לא היתקבל סכום פיצוי מחברת הביטוח, וכי הוא הודיע למתלונן כי עליו להחזיר את ההמחאה ולהגיע למשרדו לצורך היתחשבנות.

לטענתו, טעה בית הדין כאשר לא היתייחס לזכות העכבון שעומדת לו בהתאם לסעיף 88 לחוק הלישכה, לנוכח זכותו לקבל שכר טירחה עבור תיק זה, ושני תיקים נוספים שבהם הוא טיפל עבור המתלונן; התלונה הוגשה על ידי המתלונן בעיצומם של הליכים משפטיים אזרחים שהתנהלו בינו לבין המתלונן; אופן מסירת העדויות בערכאה הדיונית מחייב התערבותה של ערכאת העירעור.

ביסוס ההרשעה בעבירה זו, נסמך על הוראות כלל 40(א) לכללי האתיקה וסעיף 61 לחוק הלישכה (ראו בעיניין זה בר"ש 4102/16 ח'יר נ' ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין במחוז חיפה (21.6.2016); עב"י (י-ם) 62346-10-20 ורשואר נ' ועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין במחוז ת"א-יפו (31.1.2021) (להלן: "עניין ורשואר")).

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש לבטל את הרשעתו של המערער בעבירה של שליחת יד בכספי לקוח.

יחד עם זאת, סבורני כי בשים לב לנסיבות המקרה והקביעות בערכאות הקודמות, עבירת עיכוב הכספים בה הורשע המערער, נמצאת ברף חומרה גבוה יחסית.

בשקלול כל השקלולים הרלוונטיים כפי שצוין, לרבות העבירות הנוספות בהן הורשע המערער, סבורני כי יש להפחית את ההשעיה בפועל שהוטלה על המערער ולהעמידה על 18 חודשים במקום 24 חודשים.

כך נקבע בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון הכנסייה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, לט (4) 734 (1986): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו הפירסום". כאמור, מדובר בתביעה בגין תלונה שהוגשה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין כנגד בנו של התובע, כאשר בתלונתו, היתייחס הנתבע לאפשרות שהתובע ביצע עבירת הלבנת הון.

...

אני מוצאת, בהצטבר כל האמור לעיל, כי מנקודת מבטו אכן יש ממש בחשדות אלה, כדי הצורך לפנות בתלונה נגדו.

מכאן, כי מתוך האבחנה בין תלונת שווא שהמתלונן יודע כי אין בה אמת, ולא תוכל לחסות תחת הגנת "תום הלב", לבין תלונה שהמתלונן מאמין באמת ובתמים כי היא נכונה, ותוך יישום עקרונות אלה על המקרה דנא, אני סבורה כי הנתבע חוסה תחת הגנת תום הלב שבסע' 15 לחוק.

מכאן, מצאתי כי דין התביעה להידחות.