עוד טענו שבתביעה כאן מבצעת התובעת "מקצה שיפורים". בכתב התביעה הנוכחי התובעת טוענת טענות שונות מאלה שנטענו על ידה בתביעה המקורית תוך שהיא מבצעת תיקון של טענותיה העובדתיות לאחר שראתה את גירסתם העובדתית של הנתבעים.
כמו כן, הגרסה של התובעת מתבססת על תרשומת שערך עו"ד כהן ומכתב ששלח, בזמן אמת, ולכן מעדיף את גרסת התובעת לפיה בפגישה שהתקיימה ביום 8.3.06 נציגי הנתבעים הסכימו, ולכל הפחות, לא חלקו על חובתם להשיב לתובעת הכספים שהעבירה, לנוכח סיום המו"מ.
בימ"ש לא האמין לטענת אורי כי לא ידע על המכתב מיום 9.3.06
בסעיף 32 לסיכומיהם הנתבעים העלו טענות שונות מדוע המכתב מיום 9.3.06 לא משקף הסכמה בפגישה על השבת הכספים.
לעניין זה, עלתה תמיהה מדוע מצא מנכ"ל התובעת להטיל דופי בהתנהלות המנכ"ל של התובעת בזמנים הנוגעים לעניין, עו"ד דוד כהן בעיניין הקשר עם גמול, לראשונה, בעת מתן עדותו, אך התובעת לא נקטה נגדו בהליכים משפטיים ואף לא עיגנה הטענות נגדו בכתבי הטענות.
...
המסקנה היא שכשאורי חתם בשנת 2004 מול גמול, כשהוא חותם לבדו בשמה ולאחר מכן העביר זכויותיו לחברה אחרת וחתם בשנת 2006 בשם שתי חברות שונות, גמול ומשכן, לבדו, אכן באפשרותו היה לבקש ולקבל כל מה שהוא מבקש באופן ישיר או באמצעות חברה.
המסקנה הברורה היא שהנתבעים לא טרחו לאסוף מסמכים מכיוון שהם ידעו היטב כי אין מסמכים שתומכים בגרסתם, כגון הסכם, או הסכם עקרונות, שכביכול נחתם.
סוף דבר
בימ"ש מחייב הנתבעים 2 עד 4 ביחד ולחוד לשלם לתובעת כלהלן:
הסך של 1,358,944 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
