עדות שבעל פה לפי סעיף 53 לפקודת הראיות

סעיף 53 לפקודת הראיות קובע כי ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו, על פי היתנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

...

אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, בהצטברן של כלל הראיות והעדויות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי יש לבכר ולהעדיף את גרסתה של נהגת הראל לתאונה, על פני זו של נהגת איי.די.איי, אותה מצאתי כבלתי אמינה.

ועל כן אני קובעת כי עיקר האחריות לתאונה מוטלת לפתחה של נהגת איי די איי.

אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי יש לחלק את האחריות לתאונה באופן שנהגת איי די איי נושאת באחריות בשיעור 80% לתאונה ואילו נהגת הראל נושאת ב-20% לה. לפיכך, לסילוק סופי ומלא של התביעה העיקרית תשלם איי די איי להראל סך של 48,896 ₪, בצירוף אגרה כפי ששולמה ותשולם בתום ההליך, שכר טרחת עורך דין בסך 5,800 ₪ ושכר העדים כפי שנפסק בדיון.

הערכת מהימנות עדים -כללי בטרם אדון בגוף טענות הצדדים ומאחר ונשמעו בפני מספר עדויות בעל פה, אתייחס בכמה משפטים לשאלת הערכת מהימנות העדויות ובענין זה כבר הורה המחוקק כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי היתנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971), ובפסיקה נקבע כי על בית המשפט לשלב בין "בחינה פנימית" ובין "בחינה חיצונית" של העדות הנשמעת בפניו.

...

כמו כן אני קובע כי זכאותה של המנוחה נסרה לרישום האמור גוברת גם על זכותה הרשומה של הנתבעת 20, ובהתאם אני מורה על ביטול רישום הזכויות שבוצע ביום 24.4.13 (שטר מס' 12807/2013/1) של 5/36 חלקים בחלקה על שם הנתבעת 20.

לאחר ביטול הרישום על שם הנתבעת 20, אני מורה להעביר מחלקו הרשום של כל אחד מהנתבעים 12-17 את החלק היחסי הנדרש בכדי לרשום על שם המנוחה נסרה 2500/16772 חלקים מזכות הבעלות (כ- 416.6 חלקים מכל אחד מהנתבעים 12-17) ולרושמו על שם המנוחה נסרה.

לאור קבלת תביעת התובעים יש לכאורה מקום לפסיקת הוצאות משמעותיות לטובתם, אך במקרה שלפנינו לאור השיהוי המהותי הקיים בכל מקרה בהגשת התביעה אשר גרם להתארכות ולהגברת הקושי שבניהול ההליכים, ובשים לב להערכתי הנמוכה ביחס למהימנות עדות התובע 3, מצאתי לנכון לפסוק לחובת הנתבעים הוצאות על הצד הנמוך ובהתאם אני מחייב את הנתבעים 12-17 ו - 20 ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

בנוסף לאמור קובעת הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות כך: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי היתנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". בעניינינו, פיצול עדותהּ של המתלוננת נידרש ומתקיים יסוד סביר לפיצול העדות ממספר טעמים: הראשון: "אותות האמת", כלשון פקודת הראיות, שעלו בבירור מן העדות של המתלוננת - חששהּ הרב והמצוקה האדירה בה הייתה שרויה המתלוננת במהלך מתן העדות, עת הנאשם – בעלה, צפה והקשיב לעדות, היו ניכרים ו"זעקו" באולם, עת דומה היה, כפי שיובא להלן, כי הנאשם ממשיך ומטיל על המתלוננת מורא גם עת יושב הוא בתא הנאשמים, מפוקח, ורחוק ממנה.

...

בהמשך, לא הסתפק הנאשם באמור ודלק אחרי המתלוננת לחדר אליו ברחה, והלכה למעשה, לא הותיר לה הנאשם כל ברירה אלא לברוח מן החלון, וזאת אף בשים-לב לגרסאותיה העקביות, כי הנאשם נעל את דלת הכניסה לבית ולקח את המפתח, וסבורני, כי הנאשם לא הצליח לסתור את החזקה האמורה.

אותו אדם מוכה בורח אל עבר כביש סואן עם מכוניות דוהרות והאדם המכה חוסם את דרכו חזרה ומאלץ אותו לבחור – חצית הכביש או המשך התעללות? סבור אני, כי על אותו אדם מכה להיות מודע לאפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעלולות לצמוח מהתנהגותו זו – אילוצו של האדם המוכה "לנסות את מזלו" ולברוח למקום היחיד בו לא יסבול מנחת ידו של המכה, לזה שנותר בפניו - לכביש הסואן עם המכוניות הדוהרות.

מכל האמור לעיל סבורני, וכך אני קובע, כי הוכחה אשמתו של הנאשם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 + 335(א1) לחוק העונשין, מעבר לספק סביר, ולפיכך אני מרשיעו בעבירה זו. ניתנה היום, ג' שבט תשפ"ג, 25 ינואר 2023, במעמד הצדדים 1 מתוך 43 image1.

] סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי היתנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט." סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957 קובע: "בחקירת עד בבית משפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לענין הנידן ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה או ביוש שאינם לענין הנידן ואינם הוגנים." בתי המשפט פסקו לא פעם ביחס לאיזון הנכון שיש לערוך בין הצדדים המחויבים בכבוד העדים ובראש ובראשונה מחויב בכך בית המשפט (ר' ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר (04.12.2012)(ס' 4 לפסק דינו של כבוד השופט ארבל)), לרבות סמכות בית המשפט להתערב בחקירה שיש בה פגיעה שלא לצורך בכבודו של הנאשם וקל וחומר בעד מטעם בעל הדין, ר' ע"פ 5329/98 אחמד דג'אני נ' מדינת ישראל, נז(2) 273 (2003) (ס' 4 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'ה).

...

אומנם, הרציונל של הצעת החוק למניעת התעמרות זהה לרציונל של החוק למניעת הטרדה מינית, אך סעיף 6 להצעת החוק למניעת התעמרות מחייב הגשת תלונה או ידיעה קונסטרוקטיבית של המעסיק על קיומה של ההתעמרות, וכמפורט לעיל, לא מצאנו לכך אסמכתאות אובייקטיביות.

לאור האמור לעיל, מצאנו כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא זכאית לפיצוי כספי בגין התנכלות תעסוקתית וכן לא הוכח טעם המצדיק קבלת הסעד ההצהרתי אותו תבעה התובעת – הגדלת משרתה למשרה מלאה בתחום הכשרתה.

על כן, התביעה נדחית.

סעיף 53 לפקודת הראיות מתוה לבית המשפט את הדרך שבה עליו להכריע בין גרסאות סותרות, בקבעו כך: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי היתנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". בעניינינו, "אותות האמת" עלו מסתירותיו של הנתבע.

...

אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע לאור הסתירות וחוסר הקוהרנטיות בהמשך עדותו, כפי שאפרט להלן.

על אף האמור, אני דוחה את התביעה כנגדו וזאת לאור הסכמתו המפורשת של נתבע 2 לפיה הוא "לא רלוונטי" מבחינתו לתביעה דנא משהשאיל לו את הנגרר.

מן המקובץ דלעיל, ומשהנזק, כאמור לא הוכחש, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה הנתבע 2 נושא באחריות מלאה לפיצוי התובעת.