התובעת הסתפקה בתצהירו של מרפוגל (סעיף 3) שכל שהובא שם הוא עדות סברה והצגת עמדת התובעת לפרשנות המוצעת על-ידה להסכם (כפי שנטען בסיכומיה), מבלי שזו נתמכת בתשתית ראייתית כלשהיא ובכך אין די.
מכל המקובץ עולה כי פרשנות תכליתית (אובייקטיבית) של ההסכם מתירה (ואף מחייבת) הפעלת שיקול דעת עצמאי מלא ומוחלט של גורמי התיכנון וכל ניסיון לכבול את שיקול דעתם, ולו באופן חלקי ולו לעניינים מסוימים, הִנו פסול, בטל ומנוגד לעקרונות בסיסיים של האנטרס הצבורי.
עוד נפסק כי: "...התפקיד והסמכות לקדם את האנטרס הצבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והניסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאנטרס הצבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות" (בג"צ 4140/95 סופר-פארם (ישראל) בע"מ ואח' נ' מינהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999)).
...
למעלה מן הצורך, תביעת העירייה לבטלות סעיפים מסויימים בהסכם כמו גם לפרשנות ההסכם לעניין תנאי הרכישה החוזרת של המתחם, כקבוע בסעיף 195 לחוק, להידחות גם מטעם מהותי, ענייני, שכן העירייה לא הציגה כל ראיה להוכחת טענותיה ולביסוס תביעתה, טענותיה לבטלות חלקים מההסכם, הינן טענות בעלמא, שדומה, כי נזנחו, בסיכומיה.
ולפיכך, גם מטעם זה דין התביעה שכנגד, להידחות.
סוף דבר:
התביעה והתביעה שכנגד, נדחות.