עדות מנהל ביטחון ברשות המקומית בעניין עבירות איכות חיים

התובע העיד מטעמו את מר סטניסלב לינצקי (להלן: "סטניסלב") שהנו המנהל הטכני והאחראי על התמיכה הטכנית בחברה המייבאת את הציוד מושא תביעה זו. סטניסלב מסר בתצהירו כי בדק את המכשיר וממצאיו הנם כדלקמן: נפח המקום במכשיר הוא 6 ימים בלבד.

בעמ' 851 לפסק הדין, בהתייחס לפרשנות מונח זה, נאמר כי: "מהי הטרדה אחרת? דומה, כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה (picketing בלע"ז), הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הבטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך הטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה. כמובן, אין כאן כל ניסיון למצות את תאור משמעותו של הביטוי כי אם אך רצון להדגימו". ברע"פ 10462/03 הלינור הראר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 70, 83-82 (2005), נדונה העבירה של שימוש במיתקן בזק על מנת להטריד.

לא הובאה בפני כל ראיה קבילה באשר להתאמת גג האזבסט לדרישות הרשות המקומית או המשרד לאיכות הסביבה.

...

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 26.10.2017 חזר התובע על גירסתו המפורטת לעיל, בה טען שהנתבעת ידעה על המצלמות וההקלטה וכי ניתק אותן עם שובו מחו"ל, והנתבעת טענה כי: "ידעתי על מצלמות חיצוניות בנפרד. הוא כותב בתצהיר שלו שהמצלמות גלויות לעיני הכל. מראה איך המצלמה נראית. עד היום אני לא יודעת כמה מצלמות יש בבית. הוא טען, שהוא יצא לחו"ל ואחר כך הוא ניתק, זה מה שהוא אומר. ב- 23.8 קיבלתי ממנו מפתח, ב- 25.8 נכנסתי ביום שישי לדירה, הוא טען שאחרי שהוא חזר מחו"ל, הוא ניתק. זאת אומרת, לפי דבריו, אפשר לדעת שבשבוע הזה, המצלמות פעלו והוא יכול היה לצפות. אני ראיתי אותו. את הכבל של האינטרנט הוא קרע ב- 18 לחודש, רק כשהבן שלי נכנס לבית, והוא ידע שהבן שלי יחבר DVR, הוא עשה זאת בעורמה, בלי נוכחותי. הפתעתי אותו קורע את הכבל, ולשאלתי שם, שאלתי מה זה, הוא אמר, אני מנתק את האינטרנט. עד ל- 29 לחודש לא היה לי אינטרנט, לא הייתי מחוברת, ואמרתי לו, שאני לא מביאה מחשב הביתה." בו ביום, בית המשפט מסר את החלטתו ובה קבע כי: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להותיר את הצו שניתן על כנו. החשש לפגיעה בפרטיותה של המבקשת באמצעות צילום במצלמות נסתרות אינו קיים עוד. כל שנותר הוא סכסוך בין המבקשת שגרה בבית השייך למשיב. בין הצדדים סכסוך באשר לשורה של שאלות, לרבות קיומו של הסכם שכירות והסדרים המאפשרים למשיב להיכנס לנכס על מנת לטפל בציוד המצוי בנכס. שאלות אלה, אין מקומן להתברר במסגרת צו למניעת הטרדה מאיימת, ולא לשם כך נועד החוק." לאחר סיום הדיון, הנתבעת התקשרה לנגד עיניו של התובע למחלקת הפיקוח בעיריית רחובות, וביקשה להגיש כנגד התובע תלונה בגין המחסן שבנכס.

לפיכך, התביעה כנגד רשת נדחית.

סיכום נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 86,000 ₪.

כן תישא הנתבעת באגרת המשפט, שכר מומחים, שכר עדים, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי, בצירוף מע"מ. התביעה כנגד רשת נדחית.

חוזר 3/2011 מוסיף ומבהיר כי "אין להעסיק עובד קרוב מישפחה כאמור לעיל עד לקבלת אישור הוועדות" וכי העסקה ללא אישור ועדת השרות אפשרית רק אם היועץ המשפטי של הרשות המקומית אישר כי ההעסקה אינה נופלת לתוך אחד המקרים המפורטים בחוזר.

סעיף 9 לחוזר 4/2011 בא להבהיר את סעיף 1.3 לחוזר 3/2011 שעניינו מקרים בהם "קרוב המשפחה ממלא תפקיד בלישכה המשפטית, יחידת כ"א ומשאבי אנוש, יחידת הכספים, יחידת הבקורת הפנימית או כל יחידה אחרת אשר יש לה קשר והשפעה על מרבית מהיחידות ברשות המקומית". לגבי אותם מקרים, מבהיר חוזר 4/2011 כי אין כוונה לכל תפקיד ביחידה זו, "אלא רק לתפקידים שיש להם השפעה על כלל עובדי הרשות המקומית" וכי ביתר המקרים נידרש רק אישור היועץ המשפטי של הערייה.

מהות התפקיד הוא ביצוע פעולות מניעה, הרתעה ואכיפה בתחום עבירות איכות החיים כפי שמוגדר על ידי המשרד לביטחון פנים, בתפיסת ההפעלה הכוללת של מערכי האכיפה הערוניים; יישום מדיניות עירונית ושמירה על הסדר הצבורי; אכיפה וסיוע למניעת אלימות; והכפיפות היא לרכז סיור ביחידת האכיפה (שיטור ערוני) ולמנהל האגף לביטחון קהילתי (סעיף 1.8 להחלטה).

...

כך, לא מצאנו ממש בטענות התובע המפנה למונחים שעשתה בהם הועדה שימוש בהחלטתה.

העובדה שהועדה ציינה בהחלטה כי המכרז בו התמודד התובע היה לשיטור עירוני ועיר ללא אלימות, בעוד שהתובע טוען כי מדובר היה במכרז לשיטור עירוני בלבד (סעיף 35.2 לתצהיר התובע; סעיף 1.5 להחלטה) אינה מהותית ואין בה לשנות את המסקנה כי ההחלטה מבוססת היטב ואין להתערב בה. כך, אין פגם בכך שהועדה לא מצאה לאמץ את חוות הדעת מחדש 11/14 של גבע שם ציין כי הוא סבור שניתן לנטרל את החשש לקשרי עבודה ככל שבני לא יעבוד עוד בשעות נוספות בתכנית עיר ללא אלימות (סעיף 35.4 לתצהיר התובע).

לאור זאת, התביעה נדחית.

המערערים הפנו למספר גזרי דין שניתנו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים שבהם הוטלו קנסות בסכומים שבין 3,000 עד 5,000 ₪.

לפי המשיבה, מדובר בעבירה חמורה של ניהול עסק אותו פוקדים צעירים ללא רישיון עסק כאשר מקור אי הנפקת הרישיון הוא באי-מתן אישור רשות הכבאות וההצלה.

משמע, יש בניהול העסק משום סכנה לבטחון הציבור.

לעניין מטרת הסדרת בתי עסק ראו הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט חשין ברע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ פד"י נ"ט (3), 673, בעמוד 680: "ובכן, מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של "עסק". כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א)של חוק רשוי עסקים.

משכך, מיתחם הענישה ההולם את העבירה לפי נסיבותיה שנקבע על ידי בית המשפט הוא מיתחם נכון והולם , ולא מצאתי כל עילה להתערב בו. לגבי העונש, "הלכה היא, כי ערכאת העירעור אינה נוטה להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כאשר העונש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות" (ע"פ 6007/13 אבו שהאב נ' מדינת ישראל (20.1.2015).

...

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא- ולפיכך אני דוחה את הערעור.

הערכים החברתיים שנפגעו מבצוע העבירה: דיני התיכנון והבניה נועדו בין היתר לשמור על יכולת המדינה להתוות מדיניות תכנונית נטולת אילוצים, לשמור על בטחון הציבור, לשמור על איכות החיים של התושבים, למנוע מטרדים, לשמור על ערך השויון ולשמור על שילטון החוק והרתעת הציבור.

מדיניות הענישה הנוהגת - בחינת מדיניות הענישה הנוהגת, מעלה כי במקרים של שימוש חורג בנגוד לתוכנית החלה על המקרקעין (לרוב לצורך הפקת רווח כלכלי, לא כמו בעניינינו) הוטלו על נאשמים עונשים כמפורט להלן: ברע"פ 8029/18 אופיר נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה רמת הנגב (17.3.19)- נדחתה בקשת רשות ערעור של המבקש, אשר הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בשימוש בשטח של כ-30 מ"ר כמשרד ומחסן במקום בו על פי התכנית יכולה להיות חניה מקורה.

בפיסקה 14 לפסק הדין נקבע: "מרכז הכובד של הליך הראיות הנו בהוכחת יסודות העבירה, המגבשים בסיסה האיכותי. לאחר מכן יש להוכיח שהעבירה לא פסקה, אלא התמשכה מאז התגבשה. אם הוכיחה התביעה שהעבירה עודנה נמשכת, כל שעל הנאשם לעשות הוא להקים ספק סביר באשר להמשכות העבירה. ככלל, במקרים של עבירות הנמשכות גם לאחר הגשת כתב האישום ... אין מקום להגשת כתב אישום נוסף בגין התקופה שלאחר הגשת כתב האישום...". בהמשך נפסק – " לא ניתן להסכין עם תוצאה לפיה עצם הגשת כתב האישום נגד אדם בגין הפרת צו שפוטי, מאפשרת לו להמשיך ולהפר את הצוו לאחר הגשת כתב האישום, תוך שהוא 'מחוסן' מפני נקיטה בהליכים פליליים נוספים בגין הפרת אותו צו ... כל תוצאה אחרת תתמרץ את הרשויות להשתהות בהגשת כתבי אישום כנגד נאשמים בבצוע עבירות נמשכות, שטרם חדלו מהתנהגותם העבריינית". מעדויות שנשמעו וראיות שהוגשו עולה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי השמוש האסור בדירת המגורים כבית כנסת נמשך לאחר הגשת כתב האישום, לכל הפחות עד למועד דיון ההוכחות ביום 30.6.20.

...

למעשה, אותם סממנים שהיו במועד ביקור המפקחת בשנת 2014, שהובילו את השופט פס בהכרעת הדין למסקנה שהשימוש הוא שימוש חורג לבית כנסת, היו גם בביקור שנערך בחודש יוני 2019.

התוצאה בשים לב למתחם העונש ההולם ולנסיבות שפירטתי לעיל, שנוגעות ושאינן נוגעות לביצוע העבירה, וכן בשים לב לכך שהנאשמים הם בני זוג ומהווים למעשה תא כלכלי אחד (עפ"א 14687-04-11 שלמה וחיניה מדר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום, נבו 26.6.22), מצאתי להעמיד את הקנס לנאשם 1 על סך של 20,000 ₪ ולנאשמת על סך של 10,000 ש"ח. לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1 ישלם קנס בסך 20,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

אני מורה לנאשמים להפסיק את השימוש כבית כנסת (להלן: צו הפסקת שימוש).

הערכים החברתיים שנפגעו מבצוע העבירה: דיני התיכנון והבניה נועדו בין היתר לשמור על יכולת המדינה להתוות מדיניות תכנונית נטולת אילוצים, לשמור על בטחון הציבור, לשמור על איכות החיים של התושבים, למנוע מטרדים, לשמור על ערך השויון ולשמור על שילטון החוק והרתעת הציבור.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית "אונו" פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צרפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כימעט נידרש "להיתנצל" על הענשתו.

מדיניות הענישה הנוהגת - בחינת מדיניות הענישה הנוהגת, מעלה כי במקרים דומים למקרה נושא כתב האישום בהם החל ההליך בהגשת כתב אישום, הוטלו על נאשמים עונשים כמפורט להלן: ברע"פ 1352/09 קבוץ עלומים נ' מ"י (4.6.09) נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על קנס שהושת על הנאשם בסך 200,000 ₪ בגין שימוש חורג כמוסך שנעשה במבנה שניבנה במקרקעין ביעוד חקלאות בשטח של כ - 300 מ"ר. בעניינינו שטח מבנה קטן יותר, מקרקעין ביעוד מגורים (לא מקרקעין רגישים), לאחר תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה, שהחמיר את הענישה בעבירות תיכנון ובניה.

ברע"פ 2330/09 נוסטרדמוס נ' וועדה מקומית חבל מודיעין (9.6.09) בית המשפט העליון אישר גזר דין בגדריו בין היתר הושת על כל אחת מהנאשמות (חברה ומנהלת החברה) קנס בסך 250,000 ₪ בגין שימוש שנעשה בקרקע חקלאית בשטח של כ – 1,700 מ"ר לצורך מכירת שתילים ובעלי חיים, תוך ריצוף משטח והקמת גדר רשת.

...

" ברע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מ"י (נבו, 17.5.06) נפסק ביחס לענישה בעבירות תכנון ובניה: " על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית..." ר' גם פסה"ד ברע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין (נבו, 9.6.09) מידת הפגיעה בערך המוגן בענייננו - מדובר בענייננו בשימוש כמשרד משך תקופה ארוכה החל מיום 28.3.17 לכל הפחות ועד ליום 28.11.22, מועד בו ניתן למבנה היתר לשימוש חורג, במבנה בשטח של 108 מ"ר, שיעודו ע"פ התוכנית החלה על המקרקעין למגורים.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים לחומרא ולקולא המפורטים לעיל ובכלל זה המשך השימוש לאחר ההתראה מחד ושטח השימוש מאידך, שהוא רק גבוה במעט מ – 100 מ"ר, החלטתי להעמיד את הקנס על סכום של 120,000 ₪ ולקבל את עתירת המאשימה לחייב את הנאשמת בנוסף בהתחייבות בסכום של 40,000 ₪ למשך שנתיים.

התוצאה לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשמת עונשים כדלקמן: קנס בסך 120,000 ₪, שישולם ב – 30 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.1.24 ובכל 15 לחודש שלאחריו.