בית המשפט סבר כי העובדה שבמקרה אחד הגיעו הדברים עד כדי אינוס ממש ואילו במקרה השני אך כפסע היה בין המעשים שנעשו ובין אינוס ("המערער אחז בידה [של א.כ], משכה אליו, החליק ידיו על חזה של א.כ. ודחף את ידיו למפשעתה" - פיסקה 313 לפסק הדין), אין בה כדי לאיין את כוחה של העדות שמסרה א.כ כעדות שיטה בכל הנוגע למכלול היתנהלותו של העותר בשני המקרים.
אשר לשאלה כיצד ייתכן שבמשך השנים א' לא אמרה לאיש דבר לגבי מעשי האונס, קבע בית המשפט כי התשובה לכך נעוצה במידה רבה בביטויים המינוריים שבהם השתמשה כמו הביטוי "מעשה שלא ייעשה" שהנו, כך נקבע, "לשון נקיה לביטוי אונס". בית המשפט הוסיף וציין כי בין כך ובין כך אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי אשר קיבל את הסבריה של א' לכבישת העדות בציינו, כי זוהי תופעה מוכרת אצל נפגעי עבירות מין.
...
בכל הנוגע לאישומים השני, השלישי והרביעי ציין בית המשפט כי טענות ההגנה "הן, בפשטות, ניסיון לשכנענו להתערב בממצאי מהימנות מובהקים" שקבע בית המשפט המחוזי, ולאחר שנדרש לטענות הצדדים לגבי אישומים אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי גם לגביהם אין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו כאמור.
בניגוד לאופן שבו העותר מציג את הדברים, נראה כי קביעתו של בית המשפט לפיה התביעה לא "דיברה בשני קולות" במקרה דנן נשענת בעיקרו של דבר על כך שטענותיהם של נציגי המשיבה בעתירות בבג"ץ לא היו אלא הערכה של הראיות הגולמיות שהיו בידיה באותו שלב, כי לראיות אלו התווספו ראיות נוספות לאחר שנדונו העתירות וכי בסופו של דבר עברו כל הראיות את כור ההיתוך של בית המשפט המחוזי שקבע לגביהן ממצאים עובדתיים.
סוף דבר
בא כוחו המלומד של העותר לא הותיר אבן שלא הפכה בפסק הדין נושא העתירה לדיון נוסף והעלה לא פחות מארבע סוגיות עיקריות ולא מעט סוגיות-משנה המסתעפות מהן, אשר לדעתו מצדיקות דיון נוסף.
מן הטעמים המפורטים לעיל לא מצאתי כי יש להיענות לעתירה בגין איזה מן הטענות שהועלו ולפיכך הבקשה לדיון נוסף וכן הבקשה להוספת ראיות - דינן להידחות וכך אני מורה.