המסחר בסמים בכל אתר, כדוגמת העבירה על סעיף 169 לחוק העונשין (שוד ים), צריך להיות תופעה, נגדה פועלים כולם בצוותא וכל אחד לחוד, כאשר כל מדינה רואה בחומרה גם הובלת סמים מסוכנים בקירבת מימי החופים שלה.
...
טענת המערער, כי אין הדבר עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 7 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדירה "עבירות חוץ" כעבירה ששום חלק ממנה לא בוצע בישראל, אינה יכולה לשנות ממסקנה זו. שכן, על אף ההבדל הסמנטי – הגם שאינו רצוי כלשעצמו – בין שני דברי החקיקה, הרי מן הבחינה המהותית שניהם מכירים, בהתקיים התנאים המתאימים, בעקרון הרחבת האחריות הפלילית אל מעבר לגבולות המדינה.
הנאמר עתה כי במקרה הביניים, דהיינו: מקום שמיקצת מן הרכיבים נתקיימה בישראל ומיקצתם האחרת נתקיימה חוצה-לישראל, אין אפשרות להרשיע את העושה? הנסכים לתוצאה אבסורדית זו?
אין זאת אלא שפירושו של סעיף 38 מוליכנו לכלל מסקנה כי בעבירה שמיקצתה נעברה מחוץ לישראל ומיקצתה נעברה בישראל, יש - וראוי - להחיל את הפיקציה שברא המחוקק בסעיף 38(א) על אותו חלק מן העבירה שנעשה חוצה-לישראל.
מסקנתנו היא אפוא זו, שיש-ויש בכוחה של הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים להשלים אותה חוליה ביסוד העובדתי של עבירת היצוא בה הואשם העותר.
השלמה זו נעשתה על דרך של "המרת נתונים".
אנו קובעים כי בדין הורשע העותר בעבירה של ייצוא סם מסוכן, ומכאן שדוחים אנו את עתירתו לשנות מפסק-דינו של בית-המשפט בערעור.
