עבירת הפריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה:
סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין קובע:
"413 ו. הפורץ לרכב או מתפרץ לרכב...בכוונה לבצע גניבה או פשע, דינו – מאסר שבע שנים".
מן האמור עולה, כי יסודות עבירת הפריצה לרכב הם כדלהלן:
היסוד העובדתי: "פורץ או מתפרץ", כהגדרתם בסעיף 405 לחוק העונשין:
"405. (א) השובר חלק חצוני או פנימי של בנין, או פותח - במפתח, במשיכה, בדחיפה, בהרמה או בכל דרך אחרת - דלת, חלון, תריס או כל דבר שנועד לסגור או לכסות פתח בבניין או פתח הנותן מעבר מחלק לחלק בבניין, נקרא פורץ.
נקבע:
"לשתי העבירות בהן הואשם המערער יסודות עובדתיים שונים ואין עובדותיהן חופפות: בעבירת העקיפה מצד ימין אין חשיבות משפטית לעובדה שהעקיפה נעשתה פחות מ-30 מטר מצומת דרכים, ובעבירת העקיפה במרחק של פחות מ-30 מטר מן הצומת לא היתה חשיבות משפטית לעובדה שהעקיפה נעשתה מצד ימין...לא היתה כאן זהות עבירות לפי סעיף 31 של פקודת הפרשנות וגם אילו הואשם המערער בפני בית המשפט המחוזי באותן העבירות היינו מגיעים לאותה המסקנה מפאת אי זהות העובדות".
בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, בעיניינו של הנאשם, היסוד העובדתי של עבירת ההתפרצות מורכב מפתיחת דלת הרכב במשיכה וכניסה לרכב, במטרה לבצע גניבה.
...
בית המשפט קבע כי אין מניעה לעשות כן הגם ששתי עבירות אלו מקורן "במסכת עובדתית אחת". בית המשפט התמקד בנפקות הכפילות לעניין הענישה בלבד, וכך נקבע בפסקה 32 לפסק הדין:
"זה המקום להתייחס לטענתו של המערער, לפיה לא היה מקום להרשיעו, הן בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע והן בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע. אין ממש בטענה זו, לאור הוראתו המפורשת של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 ... וכאשר מדובר במסכת עובדתית אחת, מצוות המחוקק היא כי יוטל על הנאשם עונש אחד, בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי... הוא הדין בענייננו, ולא היתה כל מניעה להרשיע את המערער בשני הסעיפים, גם יחד".
בע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יא 1544, 1553 (1957), נקבע:
"דבר רגיל הוא להאשים את הנאשם באותו כתב אישום בעבירה מסוימת וכן בעבירה יותר חמורה הנובעת מאותן העובדות... כשמאשימים אדם בכתב אישום אחד בכמה עבירות הנובעות מאותן העובדות, אין בזה הטרדה כפולה, כי הרי מבררים את המשפט כולו רק פעם אחת וגם הסיכון להיות מורשע הוא אחד. אבל עדיין קיימת הסכנה, שהנאשם יספוג יותר מאשר העונש המגיע לו על המעשה, עקב ניסוח כתב האישום בו מצורפים מספר סעיפי האישום המתייחסים כולם לאותו המעשה, כשהוא מפוצל ליסודותיו המשפטיים השונים. במקרה כזה אפשר להרשיע את הנאשם בכל אחד מסעיפי האישום שיסודותיו הוכחו. בזה בא הצד המשפטי הפורמלי על סיפוקו. אך עונש כפול אין לגזור על הנאשם אף במצב עניינים זה.... בע"פ 29/39 (8) הואשם הנאשם בדיון דחוף בבית המשפט המחוזי בשלוש עבירות שונות של קשר לפי החוק הפלילי, על פי אותן עובדות: קשר לבצע עבירה, לפי סעיף 35 של פקודת החוק הפלילי, קשר להכשיל את ביצוע פקודת העלייה, לפי סעיף 36(א), וקשר להשיג מטרה בלתי כשרה, לפי סעיף 36(ו). בבית המשפט לערעורים טען הנאשם שבעצם הרשעתו בשלוש עבירות אלה היה משום הטלת עונש משולש, טענה זו נדחתה, ואלה דברי השופט קופלנד ׁׁ(Copland): '...אם אפשר להאשים נאשם בעבירה לפי שלושה סעיפים שונים, אינני רואה שום סיבה מדוע לא יואשם כך באותו גיליון אישום או כתב-אישום, ואם העובדות הדרושות הוכחו, מדוע לא יורשע הנאשם כך....' לדברים אלה אני מסכים בכל הכבוד...במקרה כזה הנאשם אינו מורשע בעבירה אחת אלא בשלוש עבירות...אולם את העונש אפשר להטיל רק פעם אחת".
בע"פ 436/80 שמואל בן חיים עמוסי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(2) 566, 568, נקבע:
"סנגורו המלומד של המערער עמוסי, הלין על כי מרשו הורשע הן באינוס בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 345 ו-353(2) לחוק העונשין והן באינוס במרמה בניגוד לסעיף 346 לאותו חוק. המדובר במעשה אחד, ולא יתכן, לדברי הסנגור המלומד, כי בעטיו יורשע מרשו הן במעשה עבירה חמור פלוני והן בעבירות אחרות ונוספות, העולות מן העובדות. התביעה צריכה היתה לבחור, מהי האשמה, אותה היא מייחסת למערער, ובית המשפט צריך היה להכריע בעניין, לפי טענתו, על יסוד הראיות שלפנינו ולקבוע מה העבירה שהוכחה לפניו, מבלי להכפילה או לשלשה בדרך, כמתואר לעיל....מבחינת הכלל הדיוני, הקובע בכגון דא, אין לנו אלא לפנות לסעיף 168 לחוק סדר הדין הפלילי , תשכ"ה-1965, האומר, כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות, שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. משמע, אם הוכח, כי המעשה המיוחס למערער פלוני, היווה הן עבירה על סעיף 345 הנ"ל והן עבירה על סעיף 346, לא היתה מניעה להרשעתו בשתיהן גם יחד, ובלבד שלא יוטל אלא עונש אחד כולל בשל המעשה האחד; וזוהי הדרך, שאכן ננקטה על-ידי בית משפט קמא במקרה דנן, ואין למצוא בה פסול".
מן המקובץ עולה, כי אין איסור בדין לכלול באותו כתב אישום מספר עבירות, גם אם הן דומות, ואשר נובעות מאותה מסכת עובדתית.
טענת הגנה מן הצדק:
נוכח המסקנה כי דין טענת ריבוי העבירות להידחות, כך שאין פגם או פסול בכתב האישום כפי שהוגש, ממילא יש לדחות את הטענה כי התנהלות המאשימה מקימה הגנה מן הצדק לנאשם על רקע ריבוי עבירות.
לא שוכנעתי כי חמשת גזרי הדין שהוגשו ע"י הסנגור מבססים טענת אפליה המצדיקה ביטול הוראת חיקוק, להבדיל משקילת האמור כחלק מסוגיית העונש ההולם.
לאור מכלול השיקולים האמורים, הנני דוחה את בקשת הנאשם למחיקת עבירות ההתפרצות לרכב המיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן.
