עבירת סחיטה באיומים של עורך דין: הגדרות ועונשים

לשיטת המערער – באמצעות באי כוחו, עו"ד נועם בונדר ועו"ד אליסף יפרח –אין די ראיות הקושרות אותו במישרין לעבירות זיוף ההמחאות, לעבירות על חוק המחשבים ולעבירות ההדחה והסחיטה באיומים.

ניתן לומר כי, עבירות המירמה בהן הורשע המערער בגין מעשיו אלה הושלמו שעה שהכספים הועברו מידיהם של הקרבנות אל אנשי הקש או אל דמיצ'ב. מהי הפעולה העצמאית שנקט המערער המשכללת את עבירת ההלבנה בנסיבות? סבורני, כי פעולה זו מצויה בעצם הקניית הכספים שהגיעו לידיו – כמפעילה של מסכת המירמה – אל ידיהם של גופי התיקשורת, אנשי הקש ודמיצ'ב; נזכור, כי חוק איסור הלבנת הון מגדיר "פעולה ברכוש", בין השאר, גם כהקניית בעלות.

כך או אחרת, גם לא התבקשה תגובת עורך הדין שייצג, דבר שהוא מחובת ההגינות הבסיסית בכגון דא, ואם כן אין לטענה מקום.

ומכל מקום, במסגרת השיקולים על בית המשפט ליתן דעתו לתכליתו ההרתעתית של סעיף 58, וכנגזרת מכך, לבחון את טיב העבירה שלפניו וזיקתה לעונש הנצבר, באופן אשר יטה את הכף לטובת מיצוי דינו של הנאשם על פני נקיטת מידת חסד עמו ככל שקיימת זיקה הדוקה בין העבירה הנוכחית לעבירה שבגינה נצבר העונש (ראו ע"פ 5974/13 מוחמד נ' מדינת ישראל, פסקות 14-12 (2014); ע"פ 4716/12 מדינת ישראל נ' דטסה, פסקות 23-21 (2013)).

...

בנסיבות אלה סבורני, כי גם פרשנות תכליתית פשוטה של סעיף 52(ג) תומכת בהיתכנות צבירתם על תקופת המאסר המותנית לעונשו של המערער בהליך זה, נוסף על נימוקי בית המשפט לפיהן יש לראות במערער כמי ששוחרר בערובה (ראו דברי השופט לוי ברע"פ 10626/06 קולוש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (2007)); אם לא כן יתקיים "הנמלטת וגם הרווחת". אשר לטענה בדבר החלת תיקון 113 לחוק העונשין; המערער טוען כי לא היה מקום להחיל את הוראות סעיף 40יג לחוק בעניינו, הואיל ולשיטתו סעיף זה מחיל נורמה מחמירה מזו שנהגה לפי סעיף 45(א) – שבוטל – לעניין גזירת העונש במצב של ריבוי עבירות, וככזה מרע עמו.

עם זאת לא למותר לציין כי בנסיבות המקרה, בו המתלוננים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של המערער משתייכים על פי רוב לקבוצת האוכלוסיה המוחלשת (מבקשי ההלוואות), ומשכך זקוקים ביתר שאת לסכום הפיצוי שנפסק לטובתם בגזר הדין, ראוי לטעמנו שהמשיבה תשקול כי סכום החילוט בגין הדירות יועבר אל המתלוננים, מטעמים סוציאליים, נוכח הקושי הצפוי ממילא בגביית כספי הפיצויים, וזאת גם אם לא יהא מדובר בסכומים גדולים.

סוף דבר – לנוכח כל האמור, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור לעניין הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על העונש במידת מה, במובן של חפיפת שמונה חודשי מאסר על תנאי שהופעלו בהליך זה וצבירתם של שישה חודשי מאסר לעונשו של המערער בהליך הנוכחי, כך שעונש המאסר הכולל אותו ירצה המערער בפועל יועמד על עשר וחצי שנות מאסר לריצוי במצטבר.

ענייננו בפרשה מסועפת של עבירות מירמה במקרקעין, בהן נטלו חלק ארבעה עורכי דין ומעורבים נוספים, שהעורר שלפנינו הוא המרכזי שבהם.

בית המשפט עמד על כך שלחובת העורר 9 הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות נשק ואלימות וכי ריצה עונש של תשע שנות מאסר.

בערר שלפניי הדגיש העורר את הנקודות הבאות: (-) כל המעורבים בפרשה כבר שוחררו לחלופה של מעצר בית, חלקם בהסכמת המאשימה ואף ללא תסקיר, לרבות עו"ד דן שפריר, שהוגדר על ידי המאשימה כ"מוח" שמאחורי פרשיות המירמה והזיוף.

זאת, להבדיל מעו"ד שפריר שאין לו עבר פלילי ולא מיוחסות לו עבירות של סחיטה ואיומים.

...

לעיתים, מוביל קריטריון אחד למסקנה כי נאשם אחד מסוכן מחברו, אך קריטריון אחר מעיין את כפות המאזניים שכן הוא מצביע על המסקנה ההפוכה (דברי השופטת ע' ארבל בבש"פ 8623/10 ידידיה סאלם נ' מדינת ישראל בפסקאות 7-6 (5.12.2010)).

עוד בהקשר של "אחידות המעצר" אביא מדבריו של השופט חשין בבש"פ 2046/02 זינאב נ' מדינת ישראל (12.3.2002): "בהידרשו לבקשה לעצור את פלוני עד תום ההליכים, שומה עליו על בית-משפט לבדוק ולבחון את עניינו הפרטיקולרי של פלוני מבחינת התנאים המוקדמים הנדרשים למעצר. נניח עתה כי לאחר בדיקת חומר הראיות שלעניין מגיע בית-משפט לכלל מסקנה כי נתקיימה בו בפלוני אחת מן העילות המצדיקות מעצר; למשל, קיומו של יסוד סביר לחשש כי שחרורו של פלוני או אי-מעצרו יביאו לשיבוש הליכי משפט. נוסיף עוד ונניח, כי באותה פרשיה עמד לדין נאשם אחר אף-הוא, נאשם שעניינו זהה לעניינו של פלוני, וכי אותו נאשם שוחרר ממעצר. הנה הם שני השיקולים העומדים זה אל-מול זה: מעבר מזה, השיקול המצדיק מעצר, ומעבר מזה, שיקול ההפליה המצביע אל-עבר שחרור ממעצר. שיקול ההפליה ועקרון "אחידות המעצר". בהתייצב שני השיקולים זה-כנגד-זה: מה יעשה שופט ולא יחטא? דעתי בשאלה זו הבעתי באותם מקומות שהבאתי לעיל ואין לי אלה לחזור על תמציתם.

בשלב זה, ובכפוף לאמור בסעיף 7 סיפא לעיל, הערר נדחה.

ביום 7.5.19 נגזר דינו של בן שבת והוטלו עליו: עונש מאסר בפועל בן 4 חודשים, אשר יבוצע בעבודות שירות; 5 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים; קנס בסך 30,000 ₪; ופצוי כספי לגורן בסך של 20,000 ₪.

התביעה העיקרית היא תביעת התובעת נגד גורן ואישתו, אף היא עורכת דין במקצועה, תביעה כספית שעילתה הוגדרה בכותרת של כתב התביעה כ"חוזים, עשיית עושר ולא במשפט ונזיקין", לתשלום סכום של 7,234,500 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית, וכן הוצאות ושכר טירחת עו"ד. סכום של 3,234,500 נתבע כהשבה של סכומים ששילמה התובעת לגורן, בצרוף שכר טירחה; סכום של 4,000,000 ₪ נתבע כפצוי עבור נזקים שנגרמו לתובעת בעקבות הפרת הסכמים מצד גורן ועבור הפסד רווחים.

"עם כללים אלה נמנית ההלכה שלפיה מוטל נטל הראיה וההוכחה לקיומן של הסכמות בין הצדדים על שכמו של עורך הדין, ומשלא השכיל לנסח הסכם שכר טירחה סדור כדבעי – ייזקף עניין זה לחובתו. כפי שנקבע בעבר, "האחריות לעריכת הסכם שכר טירחה, ובכלל זה האחריות לנסח את הסכם שכר הטירחה באופן ברור [...], מוטלת על עורך הדין" (ע"א 9282/02 יכין דקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח (5) 20 (2004)).

סחיטה באיומים במוקד התביעה הנגדית עומדת מסכת האיומים של בן שבת כלפי גורן ובני משפחתו, וההליך הפלילי שנוהל נגד בן שבת בעקבות תלונתו של גורן.

מסכת האיומים שהשמיע בן שבת כלפי גורן ומשפחתו היא מסכת חמורה, של איומים קשים, לבצוע עבירות חמורות, ביניהם עבירת הרצח.

...

לפיכך התביעה נגדה נדחית.

מעבר לכך שלא הוכח חוב בגין שכר טרחה, אף לא הוצג הסכם, או הוכחה לשכר ראוי, מהעובדות, כפי שהצטיירו מהראיות, עולה שהפנייה לגורן נעשתה על ידי בן שבת, ושכר הטרחה שולם באופן גלובאלי גם על שירות זה. סיכום אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ככל שהיא מופנית נגד גורן בלבד, באופן חלקי, ומחייבת את גורן לשלם לתובעת 2,726,246 ₪, בתוך 30 ימים.

כמו כן אני מקבלת את התביעה שכנגד, באופן חלקי, ככל שהיא מופנית כלפי בן שבת והתובעת בלבד, ומחייבת אותם לשלם לגורן, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 1,000,000 ₪.

יוזכר, כי החשש לניגוד אינטרסים של עורך דינו הקודם עלה כבר ביום 27.2.13, הנחיית הלישכה ניתנה ביום 21.3.13, וביום 9.4.13 הודיע עורך הדין כי מרשיו נערכים להחלפת הייצוג; לחובת משיב זה 18 רישומים פליליים, בעבירות: שבוש מהלכי משפט, נשק, מספר תקיפות (ביניהן תקיפת שוטר), סחיטה באיומים, הפרת הוראה חוקית, סמים, רכוש ועוד.

משיב 3, הוגדר בכתב האישום כמנהל האירגון, אחיינו של ראש האירגון המנוח (זיתון ע"ה).

כן, הושת על המשיב עונש מאסר בן חודשיים, מאז החלטתו של השופט צ' זילברטל מיום 23.4.13, וזאת בנוסף לעונש מאסר שריצה בעבר כחייל (בגין עבירת סמים); שירות המבחן התרשם בראיון עם המשיב 8 מגישתו המניפולטיבית, והקושי לנטילת אחריות כלשהיא למצבו ולהישנות הסתבכויותיו.

...

בית המשפט דחה את ההחלטה בעניינם של המשיבים 1, 3, 5, 7, 8 ו-9 למועד מאוחר יותר, וכן נעתר לבקשת הדחיה של באי כוחו של המשיב 6 ליום 10.3.13; ביום 10.3.13 התקיים דיון בעניינו של המשיב 6, במסגרתו שטחו הצדדים את טיעוניהם באשר קיומן של ראיות לכאורה.

לעת הזאת יפים – בשינויים המחויבים – דברי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 5272/06 מדינת ישראל נ' מוסלי (2006) "כי לא ראיתי לאבחן לענין המעצר בין המשיבים בינם לבין עצמם, גם אם חלקם של כל אחד מאלו חמור ומורכב יותר משל חבריהם, שהרי כולם שותפים רבי השפעה בארגון הפשיעה, ולכל אחד מיוחסות עבירות חמורות שביצע בתחומי משבצת תפקידו בארגון". נוכח על האמור מתקבלת הבקשה כמפורט ברישה.

לא רק שבית המשפט לא החמיר בעונשו של אמג'ד, אלא שהעונש שהושת עליו אף עומד על הרף הנמוך, בהיתחשב בכך שמדובר בשלושה מעשי סחיטה בהם היה מעורב ובשידול לעבירת הצתה במשרדו של עורך דין.

שומה על בית המשפט להגן על עורך הדין, אשר מוצא עצמו לעיתים "חשוף בצריח" לאיומים והתנכלויות אם מצד לקוחותיו ואם מצד לקוחות הצד שכנגד, ויש לגדוע עבירות אלימות וסחיטה המופנות כנגד עורכי דין עקב ביצוע עבודתם המשפטית, תוך הפגנת מסר של אפס סובלנות.

סעיד ביצע נסיון אובדני עם תחילת מאסרו, ועל רקע זה הוגדר כאסיר בהשגחה.

...

לדידי, הפער צריך היה לבוא לידי ביטוי בדרך של החמרה בעונשו של אמג'ד, אולם, משהושת על אמג'ד מאסר של 66 חודשים, אני סבור כי ניתן לקחת בחשבון את פער הענישה הראוי בינו לבין סעיד.

בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה של כתשע שנים שבפניו, אני סבור כי יש מקום להפחתת מה בעונשו של סעיד, באופן שיביא לידי ביטוי הן את הפער בענישה שהיה ראוי להציב מלכתחילה בינו לבין אמג'ד והן את השינוי הממשי שחל בהתנהגותו בין כתלי הכלא, כך שעונשו יופחת ב-14 חודשים ויעמוד על 40 חודשים במקום 54 חודשים שהושתו עליו בתיק שבפנינו.

סוף דבר – אשר על כן אנו דוחים את ערעוריהם של אמג'ד ושל מוחמד (ע"פ 728/13 וע"פ 8868/12) ומקבלים חלקית את ערעורו של סעיד (ע"פ 5599/13) באופן שעונש המאסר בפועל שהושת עליו יעמוד על 40 חודשים.