וכך אמר במשפט בן אשר (בעמ' 675):
"כיום מן המוסכמות הוא, בישראל כמו במדינות אחרות, שהטרדה מינית, מעבר לנזק החומרי שהיא עלולה לגרום, פוגעת בכבוד האדם. אין ספק, שהיא בגדר היתנהגות שאינה הולמת שום אדם, ובודאי שהיא אינה הולמת את עובד המדינה, ומכאן גם שהיא אף עלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, בנגוד לסעיף 17(3) לחוק המשמעת".
עד כדי כך, שהטרדה מינית עשוייה להחשב, לפחות במקרים חמורים של הטרדה מינית, כעבירה שיש עימה קלון.
...
האיזון הראוי בין השיקולים לקולה לבין השיקולים לחומרה בא לידי ביטוי בפסק הדין של בית הדין למשמעת, לא בהחלטת הרוב, אלא בדעת המיעוט שכך אמרה:
"אין זו מעידה חד-פעמית של הנאשם. המעשים נמשכו שלוש שנים ומעורבות בהם ארבע חיילות. הנאשם ניצל לרעה את מעמדו הרם, ועל שירות המדינה להוקיע מתוכו בעלי תפקיד שאינם מסוגלים לכבוש את ייצרם ומנצלים לרעה את מעמדם".
לפיכך הגעתי למסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה על גזר הדין של בית הדין למשמעת ולהחליט על פיטורי המשיב משירות המדינה.
אך נראה לי כי בנסיבות המקרה פסילת המשיב לשירות המדינה עד שיגיע לגיל 65 אינה מידתית.
בהתאם לכך אני מחליט לפסול את המשיב לשירות המדינה לתקופה של חמש שנים מיום שהפיטורים ייכנסו לתוקף.
