עבירת משמעת הטרדה מינית מה העונש על כך

גם הטענה בדבר ענישה לא מידתית אינה מצדיקה את מתן הסעד בשלב זה. הועדה לא נקטה בענישה המחמירה ביותר הנקובה בתקנון המשמעת עבור עבירות המשמעת שיוחסו לעמר ולדאנה (פיטורים תוך שלילת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים) והמליצה כי העובדים יפוטרו תוך תשלום הזכויות וכי יתאפשר להם להעלות טענותיהם גם לפני מנכ"ל המעסיקה בטרם תיתקבל החלטה סופית.

עמר טען כי ההחלטה להאשימו בעבירת משמעת זו ולא בעבירה של הטרדה מינית מלמדת על כוונה להביא לתוצאה של פיטוריו, שכן העבירה הנוגעת לבצוע מעשה הטרדה מינית דורשת כי מידת "הוכחה" ודאית יותר.

בעדותו שב וחזר על כך כי מעולם לא דיבר עם בשן בעיניינו של דאנה, ורק לאחר שעומת עם עדותו של בשן לפיה יומיים לפני הדיון היתקיימה ביניהם שיחה בעיניין זה אישר כי ביקש להפגש עם בשן לאחר שנודע לו על הקלטת השיחה עם דאנה על מנת שיוכל להיתנצל על כך שדיבר בשמו מבלי שניתנה לו רשות לעשות כן (פרו: 14; ש: 5-19).

...

עיתוי ההצעה (כחצי שנה לאחר שהחל ההליך המשמעתי שבירורו נעצר למשך מספר חודשים לדרישת הפרקליטות, לאחר שהוגשה תלונה במשטרה והתבצעו ככל הנראה פעולות חקירה ובשלב בו הפרקליטות שוקלת אם יש מקום להגיש כתב אישום, לאחר שוועדת המשמעת כבר מסרה את המלצתה המפורשת כי דאנה יפוטר ואף לאחר שהתקיים שימוע בפני מנכ"ל המעסיקה) תומך במסקנה לפיה ממילא לא ניתן היה בשלב זה לעצור את ההליך ולגלגל את הגלגל לאחור.

לא מצאנו כי יש בשאלה שהוצגה על-ידי בשן לעמר במסגרת השימוע בנוגע להשתתפותו בתחקיר עיתונאי כדי להכריע את הכף.

על יסוד כל האמור והמפורט לעיל – מצאנו כי יש לדחות את הבקשה למתן סעדים זמניים.

לכל אורך כתב התביעה, מבליט התובע את עברו החיובי במד"א. יתרה מכך, ה"תלונה" משנת 2009, שכלל איננה תלונה והתובע לא עמד בגינה להליכים משמעתיים, עמדה בפני ועדת המשמעת לשם עיבוי החומר בעיניינו של התובע ותו לא. נוסף על כך, לא עמד בפני הועדה מלוא החומר הנוגע לעניין זה, כמו למשל התרשומת שעשתה גב' לידני בכתב ידה עת ביררה עניין זה או העובדה כי המתלוננת ביקשה לחזור בה מתלונתה והסיבות לכך (שכלל לא נחקרו על ידי גב' לידני, בנגוד לנוהל כתוב של מד"א כי עליה לבחון את סיבת החזרה מהתלונה).

החלטתה זו של הועדה לסיים את העסקת התובע במסגרת האגודה הייתה החלטה סבירה ומידתית, שהתקבלה לאחר שנקבע פה אחד על ידי כלל חבריה כי מעשיו של התובע עולים כדי הטרדה מינית כלפי בת שירות וכי עבר עבירת משמעת נוספת של נהיגה ללא חגורת בטיחות - כל זאת בשעה שיש נגדו החלטה חלוטה של פיטורים על תנאי.

טענות התובע כי הופלה במידת הענישה לעומת עובדים אחרים אף הן לא הוכחו בפנינו ולו בראשית ראיה והן נדחות בזה בשלב זה. קיומו של התחקיר שבוצע בערוץ 1 או דוגמאות עלומות לבכירים שנחקרו בחשד לעבירות דומות - אין בהן כדי להרים את ראשית הראיה להוכיח כי בפיטוריו של התובע היו מעורבים שיקולים זרים.

...

טענות התובע כי הופלה במידת הענישה לעומת עובדים אחרים אף הן לא הוכחו בפנינו ולו בראשית ראיה והן נדחות בזה בשלב זה. קיומו של התחקיר שבוצע בערוץ 1 או דוגמאות עלומות לבכירים שנחקרו בחשד לעבירות דומות - אין בהן כדי להרים את ראשית הראיה להוכיח כי בפיטוריו של התובע היו מעורבים שיקולים זרים.

לאחר שבחנו את מכלול נסיבות העניין - לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטת ועדת המשמעת תוך שאנו נותנים משקל רב לפררוגטיבה הניהולית של המעסיק לנהל את עסקו בהתאם לצרכיו ולאכוף את יחסי העבודה בין הצדדים.

סוף דבר: אשר על כן, התביעה להורות על בטלות הפיטורים והשבתו לעבודה - נדחית.

הנציב הדגיש בהחלטתו כי ההשעיה אינה עונש ואין היא מקדמה על העונש, אלא נתוק זמני של העובד ממעגל העבודה בשירות המדינה שעה שהדבר נחוץ בהתאם לשיקולים שנקבעו.

כמו כן, היות המבקש איש מיקצוע מוערך אינו גורע מחומרת המעשים המיוחסים לו. בקשת רשות העירעור: בבקשת רשות העירעור טען המבקש כי ההחלטה להשעות את המבקש חורגת באופן קצוני ממיתחם הסבירות ומהוה צעד חמור וחסר פרופורציה למעשים המיוחסים לו; בית דין קמא לא נתן את המשקל המתאים לעובדה שעבירות ההטרדה המינית המיוחסות למבקש הן ברף הנמוך של עבירות הטרדה מינית בכלל ועבירות משמעת בפרט; בית דין קמא לא נתן משקל מספיק לעובדה שנציב שירות המדינה לא שקל את העונש הצפוי להיות מוטל על המבקש בתום ההליך המשפטי, הגם שמדיניות המשיבה היא כי עובד מדינה יושעה רק בהליכים שבהם הוא צפוי להיות מפוטר בסוף ההליך; בתיקים דומים לא הושעו העובדים ולא פוטרו; בית הדין היתעלם מייחודיות בית הספר אותו מנהל המבקש; בית הדין שגה בפרשנות שנתן למונח "פגיעה בציבור", ובהקשר זה שגה בכך שהתעלם מהנזק שייגרם לבית הספר, צוות המורים והתלמידים אם יושעה המבקש, והתעלם גם מעדותה המשמעותית והחשובה של מנהלת אגף החינוך במועצה האזורית בה מועסק המבקש.

...

אשר לשיקול של "פגיעה בציבור" – מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי אין מדובר רק בציבור המצומצם - הצוות, ההורים ותלמידי בית הספר – שנמצא בקשרי עבודה ישירים עם המבקש, שכן בעת בחינת השיקול של פגיעה באמון הציבור בשירות הציבורי יש לבחון שאלה זו בהיבט הרחב, של אמון הציבור בכללותו.

לא מצאתי, כי במקרה הנדון מתקיימת נסיבות המצדיקות התערבות בשיקול דעתו של הנציב ובהחלטתו להשעות את המבקש מעבודתו בשלב זה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה אין מקם להתערבות בהחלטת בית הדין האזורי, איני נדרשת לשאלה אם היה מקום למתן סעד זמני (כמו גם סעד זמני במסגרת הליך בקשת רשות הערעור) עת לא הוגשה תובענה עיקרית על ידי המבקש [ראו לעניין זה בר"ע (ארצי) 48889-09-17 שדה – מדינת ישראל (1.10.2017); בר"ע (ארצי) 36369-09-16 נופר – מדרשת שדה בוקר בנגב (חלצ) (13.10.2016); כאמור בשולי החלטת הנציב, "החלטה זו תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק המשמעתי נגדך". אין באמור בהחלטה זו כדי לפגוע בזכותו של המבקש לפנות לנציב ולבקש לשקול את החלטתו מחדש, ככל שיחולו התפתחויות בתיק המשמעתי שלהן השלכה על החלטת ההשעיה.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

כן מלין ב"כ המערער על כך שבית-הדין המשמעתי הארצי לא היתייחס בפסק-דינו להערכת העדויות שהובאו מטעם המערער לתימוכין בהגנתו, ולא ביצע הערכה מחודשת של המסקנות הנובעות מניתוח כלל הראיות והסתירות הרבות בעדויותיהם של עדי התביעה, ובעיקר – עדויותיהם של המתלוננת ועורך-הדין.

המשיבה טוענת בערעורה על קולת העונש, כי נסיבות עבירות המשמעת שבהן הורשע המערער, דהיינו – ההטרדות המיניות של עורכת-הדין השכירה, והדחת עורך-הדין באמצעות הפעלת לחצים לא ראויים של סחיטה באיומים, מצדיקות הטלת עונש חמור של הוצאה מהלישכה לצמיתות.

...

הערעורים לפניי ערעורים הדדיים, הן של המערער, עו"ד רוני אילן (להלן – המערער), והן של המשיבה, לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב יפו – הוועד המחוזי (להלן – המשיבה) על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, בתיקי בד"א 127/09 ובד"א 110/09, בגדרו נדחה ערעורו של המערער על הכרעת-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב – יפו בתיק בד"מ 128/08, ונתקבל באופן חלקי ערעורו של המערער על חומרת העונש.

בכל הנוגע לממצאים העובדתיים, טוען ב"כ המערער כי בית-הדין המשמעתי הארצי התעלם מסתירות מהותיות בעדויותיהם של עדי התביעה, ומטעויות שנפלו בהכרעת-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי בשקילת העדויות על-פי מבחני ההיגיון והשכל הישר, אשר היה בהן כדי להשפיע על המסקנה שנתקבלה מניתוח הראיות.

סבורני, כי לא קמה עילה להתערב בפסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי, אשר דחה את הערעור על הכרעת-הדין המרשיעה של בית-הדין המשמעתי המחוזי.

סבורני, דין הערעורים ההדדיים לעניין העונש, להידחות.

אין לפנינו מקרה של סטייה קיצונית מתכלית הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי בעבירות המשמעת הנדונות על-רקע נסיבות ביצוען; וניכר, כי העונש שהושת על המערער בבית-הדין המשמעתי הארצי הִנו ראוי ומידתי, ולא קמה עילה להתערב בו. התוצאה אשר על כל האמור לעיל, נדחה ערעור המערער על ההרשעה, ונדחים הערעורים ההדדיים על גזר-הדין.

עובדה זו מצביעה על כך כי מעשיו מצויים ברף התחתון של עבירת ההטרדה המינית, אם אמנם בוצעה עבירה כזו.

אשר לעונש, נטען כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער הם מידתיים, וכי לאור מדיניות הענישה המחמירה בעבירות הטרדה מינית, ובמיוחד על רקע עברו הפלילי והמשמעתי הקודם של המערער הקשור בסוג עבירות דומה, אין מקום להקלה בדינו.

...

הכרעה דין הערעור להידחות על כל חלקיו.

מצד שני, הוא נתן משקל לעמדת המשרד הממשלתי, אשר ראה עין בעין עם התביעה, לפיה אין מנוס מפיטוריו של המערער משירות המדינה.

לאור האמור, דין הערעור על שני חלקיו להידחות.