יחד עם זאת, וכפי שהדבר הובהר בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 58) (עבירות זנות, מין ותועבה), התשנ"ז – 1997: "בשנים האחרונות התגברה תופעת ניצולם של קטינים בתעשית הפרסומים הפורנוגרפיים... תעשייה זו פורחת במספר רב של מדינות ותוצרת זו מגיעה גם לישראל. חומר התועבה המצוי בקלטות הוא קשה במיוחד ומתגלה בו ניצול מיני חמור של קטינים, לעיתים גם תוך עשית מעשי אלימות חמורים בקטינים... כדי לטפל בבעיה זו.. נקבעת עבירה של החזקת חומר תועבה שיש בו דמוית של קטין, אף אם ההחזקה היא לשימושו הפרטי של המחזיק ולא לשם הפצת חומר התועבה בציבור. אנשי מיקצוע סבורים שכדי להגן על הקטינים צריך להקטין את הדרישה של אנשים פרטיים לחומר מסוג זה. באיזון בין חופש הבחירה של אדם לגבי חומר קריאה או צפייה שהוא מחזיק בביתו, הפגיעה בקטינים המשמשים להפקת חומר תועבה זה הם ניצולם המיני של קטינים, הגנתו של הקטין חשובה יותר".
יצוין, כי בשנת 2014 הוכנס תיקון נוסף הקשור בעבירה זו, תיקון שיצר איסור לא רק על החזקה והפצה של חומר תועבה ובו דמותו של קטין, כי אם גם של צריכה של אותו חומר.
בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 118) (איסור על צריכת פירסום תועבה ובו דמותו של קטין), התשע"ד- 2014 הובהר כי: "הצורך בתיקון המוצע נובע איפוא מהתפתחויות טכנולוגיות שייתרו את הצורך בהחזקה פיזית של פורנוגראפיית קטינים או בשמירת החומר האמור במחשב, לשם צריכתו. למעשה, עבירת ההחזקה הקיימת והעבירה המוצעת של צריכת פורנוגראפיית קטינים אף בלא החזקת החומר הפורנוגרפי (להלן – עבירת הצריכה) אינן שונות זו מזו מבחינה מהותית, והרציונאלים שבבסיס עבירת ההחזקה מתקיימים גם ביחס לעבירת הצריכה... בכך ישפר החוק המוצע את ההגנה על ילדים מפני ניצול מיני והיתעללות מינית במסגרת תעשיית פורנוגראפיית הקטינים- הגנה אשר עמדה כאמור בבסיס חקיקת עבירת ההחזקה בשעתו".
בדברי ההסבר נימסר כי תופעת פורנוגראפיית קטינים היא תופעה כלל עולמית שהצריכה הסדרה בחקיקה מצד מדינות שונות.
הווה אומר, עת ידע המחזיק או הצרכן של פורנוגראפיית קטינים כי מבצע הוא עבירה פלילית וצפוי הוא לענישה אך אם "רק" החזיק או צפה בתמונות או סרטונים שכאלה, יכול ויירתע מלשוב והחזיק או לצפות בחומר שכזה, וכפועל יוצא התעשייה הנלוזה הזו תפגע.
לעניין האמירה הנורמאטיבית הכרוכה בהרשעה בפלילים, ואשר נידרשת כמיצוי של ההליך הפלילי, ראו למשל בע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (פורסם בנבו, 04.09.2007), פסקה 76:
"חלופה עונשית זו (של ביטול ההרשעה לצד צו מבחן או צו של"צ, י' ל') מופעלת במשורה, שכן הכלל הרחב הוא כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם, יש, בדרך כלל, להרשיעו בדין... ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תוית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצדו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמאטיבית הנדרשת".
מן האמור עד כה עולה, כי גם בעבירה בה עסקינן יש לנהוג בזהירות הנדרשת לצורך בחינת האפשרות של סיום ההליך ללא הרשעה, ואין בעובדה כי מדובר בעבירה חריגה או בעובדה שהעונש שלצדה מוגבל לשנת מאסר כדי להפוך את היוצרות.
...
לאור היקף התיעוד אשר הוחזק על ידו, בחלוקה לקבצים, אף אני סבור כי קיים קושי לקבל גרסת המשיב לפיה פעל מתוך "סקרנות", או כי נחשף לתמונות ולקבצים "באקראי". ממילא, גרסתו אינה מתיישבת עם עובדות כתב האישום בהן הודה.
נוכח זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה דנא, תחתית מתחם הענישה יכולה להתחיל מעונש צופה פני עתיד לעבר מספר חודשי מאסר בפועל.
שילוב הנסיבות הספציפיות וההלכה הנוהגת הוא אשר הכתיב את המסקנה, וכידוע, ביהמ"ש אינו רשאי להקל על עצמו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך החשש שמא הקלה במקרה קונקרטי תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך.
