עבירות קובלנה פלילית: רשימה מקיפה

בית המשפט ציין כי חוק הבחירות מצוי בתוספת השנייה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ועל כן הוא נימנה על רשימת החוקים מכוחם ניתן להגיש קובלנה פלילית.

כך למשל, שואל המבקש האם סעיף 129 לחוק מהוה עבירה פלילית לנוכח הקבוע בסעיף 126(6) לחוק; מה מעמדה של החלטת יו"ר ועדת הבחירות במשפט הפלילי; האם נכון לפרש בצמצום את מוסד הקובלנה בעבירה על חוק הבחירות; וכן שאלות רבות נוספות.

בעיניין חששותיו של המבקש כי קיים פתח לתשדירי תעמולה אסורים בעתיד, כפי שציינתי רבות בכובעי כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, אכן מדובר בתחום אפור ויש מקום לערוך רפורמה מקיפה בחוק התעמולה.

...

משכך, בית המשפט לא נדרש לשאלה אם היה מקום להורות על מחיקת הקובלנה על רקע החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אף שסבר כי ניתן היה להגיע למסקנה שונה בעניין זה. הבקשה למתן רשות ערעור המבקש טוען כי המקרה הנדון מעלה שאלות משפטיות וחידושים רבים שעלו לראשונה בישראל.

סבורני כי ראוי שכל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו, בראש ובראשונה בהתאם לשכל הישר וההיגיון הבריא.

במקרה שלפניי, אני סבור כי כלל הגורמים שלקחו חלק בהתפתחות ההליך, החל מהיועץ המשפטי לממשלה, ממשיך בפרקליטות המדינה וכלה בבתי המשפט השונים, הפעילו את שיקול דעתם כראוי ופסקו נכונה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.

אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובקשת רשות הערעור נדחית בזה.

. לא יעלה על הדעת שאין הקובל חייב לחשוף בפני הנאשם את החומר האמור לסייע בהגנתו ואת רשימת החומר שנאסף על ידיו.

יש לזכור כי בעוד שבמסגרת חקירה פלילית רגילה ניתנת לחשוד ההזדמנות להשמיע גירסתו ולתמוך אותה בראיות נוספות מטעמו, אין זה המצב כשמדובר בקובלנה פלילית פרטית שבה אדם מוצא עצמו מואשם בבצוע עבירה מבלי שניתנה לו היזדמנות כלשהיא לומר את דברו קודם לכן, אף לא בהליך של שימוע.

. כלומר, התכלית למנוע שמיעת ראיות מקיפות לגופו של ענין, כאשר מעיקרא קיימים נתונים חצוניים, לפיהם אין מקום להתכבד ולהיכנס לפרטי האישום.

...

באנו אפוא למסקנה שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע.

את אלה ניתן להסיק ממכלול הראיות, מהתנהגותו של הנאשם, מהמשתמע והנלמד ממעשיו ועוד ביוצא כאלה דברים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת הצדקה להורות על ביטול הקובלנה בשלב זה ולפיכך הנני מחליטה לדחות את הבקשה.

המחוקק הגדיר רשימה של עבירות בהן יכולה הקובלנה הפלילית לעסוק, אלו מנויות בתוספת השנייה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן: החסד"פ) וגם בעבירות מסוימות על פי חוקים אחרים שלא נכללים בתוספת השנייה, כמו חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965.

הדעת נותנת כי נעשתה בדיקה אוביקטייבית של העובדות על ידי המישטרה ו/או גורמי התביעה ולכל הפחות היה מצופה שבדיקה מקיפה שכזו תעשה.

...

לאחר שעיינתי בכתב הקובלנה, בכלל כתבי הטענות, וביתר הנספחים שהוגשו לתיק בית המשפט, מצאתי כי טענת הנאשם להעדר סמכות מקומית בדין יסודה.

האמור מעלה מוביל למסקנה לפיה במקרה דנן, מתקיימות שתי החלופות הקבועות בסעיף 6(א) לחסד"פ, דהיינו, העבירה הלכאורית בוצעה, כולה או מקצתה בעיר עכו והיא גם מקום מגוריו של הנאשם.

לאור המקובץ, מצאתי לקבל את טענת הנאשם לפיה בית המשפט ברחובות נעדר סמכות מקומית לדון בקובלנה.

עם זאת, לא מצאתי מקום להורות על ביטול הקובלנה ואני מורה על העברת הקובלנה לבית המשפט השלום בעכו.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 38648-07-22 מלחם ואח' נ' מדינת ישראל בפני כבוד השופטת אילת דגן מערערים 1. רפקי מלחם ע"י ב"כ עוה"ד 2. אחמד גבארין ע"י ב"כ עוה"ד יהושע רובין משיבה מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד מאיה מצליח פסק דין

עוד נטען כי הקובלנה היא ביחס לשנים 2015 עד 2017 בעוד המנהלת התייחסה לשנים 2017-2018 ובשנה זו המערער 2 בכלל היה בחל"ת. בישיבה מיום 3/5/23 חזר ב"כ המערערים על הטענות ובקש לחדד מספר נקודות.

כמו כן צורפה רשימה של 20 תיקים בהם עתידות להיות מוגשות תובענות נגד מורים בעבירות אלו.

וראו גם, עמ"ש 5771/01 פודלובסקי נ' נציבות שירות המדינה פ"ד נו(1) 463 (2001); עמ"ש 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה [פורסם בנבו] (7.11.07); ער"מ 2409/08 בנימין נ' עריית חיפה [פורסם בנבו] (24.7.08): "בית משפט זה יתערב באמצעי משמעת שנגזרו על עובד על ידי בית הדין המשמעתי רק במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית או כאמור הוא חורג בצורה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה". וכפי שנאמר בעיניין שאהין לעיל: "מטבע הדברים, התערבותו של בית משפט מחוזי בהחלטותיו של בית הדין – אלו שעניינן עבירות משמעת, ואלו שעניינן אמצעי משמעת – היא מצומצמת ביותר. היתערבות כאמור שמורה למקרים קצוניים בהם בית הדין פועל מחוץ לסמכות או בנגוד לדין, שוקל שיקולים שלא ממין העניין, מיתעלם מראיות מהותיות שבכוחן להכריע את הכף לכאן או לכאן, מפר את כללי הצדק הטבעי, או מטיל על העובד אמצעי משמעת אשר חורג ממיתחם הסבירות – קרי: אמצעי משמעת ששום בית דין סביר לא היה גוזר על אותו עובד בנסיבות העניין (ראו: עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 12 [פורסם בנבו] (19.8.2007); ער"מ 3796/07 עריית יבנה נ' כהן, פסקה 7 [פורסם בנבו] (26.6.2007); עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480 (2004)). כך היה בזמן שסמכות העירעור על החלטותיהם של בתי הדין למשמעת הופקדה בידי שופט בית המשפט העליון כדן יחיד, וכך הוא גם בימים אלה – אחרי שסמכות כאמור הועברה לידיו של בית משפט מחוזי". בית הדין בפסק דין ארוך, יסודי, מקיף ומנומק ניתח את המצב הנורמאטיבי, סקר את הראיות ויישם אותן נכונה על המקרה שלפניו.

...

ביחס לגזר הדין, הוא מידתי ומאוזן, בית הדין לקח בחשבון שהמערערים כבר הורשעו בעבר באותה עבירה ואף ערעורם נדחה והם המשיכו לבזות את ההחלטות.

בשולי הדברים, אין מקום להיעתר לביטול ההוצאות שהושתו על המערערים בשל הארכת ההליך שלא לצורך.

החלטתי בדבר הטלת הוצאות לא ניתנה, חס וחלילה, בשל אי כיבוד חג הרמדאן אלא בשל העובדה שאחרי מספר דחיות, היה זה בא כוחם שבנוכחותו והסכמתו נקבע המועד של סוף חודש הרמדאן.

אשר על כן, אני דוחה את הערעורים.

כללי כנגד הנאשמים הוגשה קובלנה פלילית ובה יוחסו להם עבירות לפי סעיפים 3(1)(ו), 10(ג)-10(ה) ו-13(א)-13(ג) לפקודת זכות יוצרים, ועבירות לפי סעיפים 29(א) ו-29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעיקרן הפרת זכויות היוצרים של הקובל בצילומים שצילם.

בפס"ד מנשה יוסף קבע השופט גרוס – לאחר סקירה מקיפה של הנושא, לרבות בחינה של הגישות השונות שהיו בין המלומדים השונים בקשר למהות יישומו של הכלל – כי לאור מיקומו של הסעיף בחוק העונשין (בפרק: 'סייגים לפליליות המעשה'), ולאור תוצאת הפעלת הסייג (הרישא של סעיף 34יז, הקובע: 'לא יישא אדם באחריות פלילית.

פרופ' פלר בספרו הנ"ל (כרך א) בעמ' 58 סימן 7, מסביר את המטרה והתכלית שביסוד המוסד של זוטי דברים: "לא כל שליליות הטמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה או אחר של עבירה פלילית, עשויה להיחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופיינית לעבירה פלילית. דרושה מידה מינימאלית של סכנה לציבור, או ביתר דיוק, דרושה מידה מסויימת של שליליות לפי הקריטריון לפיו לו היו כל המעשים מתחת למידה זו של סכנה לציבור, לא היו כלל נזקקים להגדרתם כעבירה פלילית". פרופ' פלר מציין בספרו הנ"ל (כרך ב) בעמ' 616: "אילו יכול היה המחוקק לוותר על ההגדרות המופשטות הללו, וניתן היה לערוך, במקומן, רשימות מפורטות של אירועים כאמור, הוא היה דואג להשמיט מרשימות אלה את מגזרי האירועים שנמצאים מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות, שכן אין הם הולמים את התוכן הענייני של העבירה, חרף העובדה שהם כלולים, פורמאלית, בהגדרתה. למשל, א' 'מתכבד' בסיגריה מחפיסת סיגריות של ב', בלי הסכמתו; ומדוגמה זו של מעשה שמתקיימים בו כל הנתונים של עבירת הגניבה, בהתאם להגדרתה הפורמאלית, ועד, כלפי מעלה, לסף התחתון של החומרה הנדרשת על מנת שמעשה מסוג זה יהלום את האנטי-חברתיות האופיינית לתופעה עבריינית המחייבת תגובה פלילית, ניתן לערוך רשימת דוגמאות עשירה, של מעשים שאינם הולמים מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית, על מלוא משמעותה השלילית...

...

ומהגדרה מופשטת של כל סוג של עבירה ספציפית, כפי שהדבר נהוג, אין מנוס.

מן הכלל אל הפרט במקרה זה שוכנעתי שלא רק שלא מדובר בעבירה קלת ערך של הפרת זכויות יוצרים, אלא שבמדרג של העבירות המהוות הפרת זכויות יוצרים, מדובר בעבירה, שאם תוכח, הרי שהיא עבירה חמורה.

לסיכום, לאור הטעמים שהובאו לעיל, קבלת טענת ההגנה של "זוטי דברים" במקרה זה תרוקן את העבירה של הפרת זכויות יוצרים מתוכן.

לעניין זה יפים דבריה של פרופ' גור-אריה בסיפה של מאמרה הנ"ל בעמ' 70: "יש לקוות כי השימוש שיעשו בתי המשפט בהגנה זו יהיה אכן מוגבל למתחייב מהגיונה ויחילו אותה רק במקרים שבהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך המוגן". סיכום הדברים לאור כל האמור לעיל, ולאור ההנחות העובדתיות שהונחו, אני סבורה שמקרה זה אינו ראוי להיכנס לגדר המקרים שהם "זוטי דברים", ולכן הנאשמים לא יוכלו להנות מההגנה שקבועה בסעיף 34יז לחוק העונשין.