עבירות נגד איכות הסביבה: זיהום מקור מים והשלכותיו המשפטיות

במהלך חודש ינואר 2014 היתקיימה ישיבה במשרדי המחוז רבת משתתפים: מנהל המחוז, מר כץ, היועצים המשפטיים של המשרד, מר אורי ציפורה, סמי פרץ, אני נכחתי בניסון להסדיר את הנושא, קבלת רישיון עסק חדש, דהיינו שאם הרישיון שהיה בידי הנאשמת כלל פריטים לפי צו רשוי עסקים טיעוני רשוי המתייחסים להכנסת פסולת יבשה ומיונה בלבד, לרבות גזם, הרי הרחבת הרישיון פריט נוסף שעניינו מחזור ועיבוד פסולת יבשה לרבות פסולת שהיא מקור של הפרדה במקום.

העבירות שם כללו, בין היתר, עבירות בגין חוק המים של זהום מי תהום, של חשש ממשי לזיהום מים בקרב הציבור.

אם בצבי כהן היה ניהול עסק ללא רישיון, כמי שהחל להבין בעבירות של איכות הסביבה ובמשמעויות של הטמנת פסולת באתר פיראטי לא מוסדר מתחת לאדמה, הרי יום אחד זה יבצבץ, אי אפשר להשוות למקרה הנאשמת כאן שלא הפיקה כלכלית לעומת צבי כהן שהטמין פסולת תחת האדמה עליה אנחנו דורכים, אתר שאין בו תשתיות, אתר שלא הוסדר, חסך בכל המון כסף באי הקמת תשתיות, ולא זו בלבד, שהפסולת שהיה אמור להטמין ולהשליך באתרים מותאמים, לשנע במשאיות גם את זה הוא חסך והוא רק הרויח.

גם מן הבחינה שהעבירה לא דומות לעבירות כאן, לא היו עבירות כנגד חוק המים, לא בוצעו עבירות כנגד חוק שמירת ניקיון כפי הכמות שתוארה במקרה כפר כנא, לא היה מדובר בתשתיות חסרות כאן, אין המדובר בגרם נזק לציבור.

מדובר בשתי עבירות של השלכת פסולת כאשר עצם ההשלכה של הפסולת בשטח פתוח הלכה למעשה מקימה אתר לסילוק פסולת.

...

עוד שוכנעתי שאילו כתב אישום זה היה מוגש לפחות חודשיים לפני מועד הגשתו, היו הנאשמים שבפני מבקשים לצרף אותו לתיק כפר כנא, ובמצב זה העונש הנוסף שהייתי מטיל על הנאשמים בפרשת כפר כנא בגין צירוף תיק זה היה נמדד בסכום שאינו עולה על 30,000 ₪ ועד 40,000 ₪.

בנוגע לבקשת ב"כ המאשימה להטלת מאסרים מותנים על נאשמים 2-5, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה זו, וזאת לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, הן לקולא והן לחומרא, לאור הודאת הנאשמים וחסכון בזמן השיפוטי עקב כך, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים: נאשמת 1: קנס על סך 40,000 ₪ אשר ישולמו ב-10 תשלומים שווים ורצופים על סך 4,000 ₪ כל אחד החל מיום 1.2.15.

שירות המבחן מציין, כי הנאשם חווה את העמדתו לדין, כסוג של אפליה וקפוח, תוך שהוא ממשיך בקוו טיעון בו נקט לאורך כל המשפט, לפיו הפרקליטות פעלה נגדו ממניעים אישיים, תוך שהיא מבקשת להדיח אותו מתפקידו כיועץ משפטי של הועדה המקומית "רכס הכרמל". קצינת המבחן מציינת, כי הנאשם מתקשה לראות במעשיו כפגיעה בציבור ובחברה, מעצם הבנייה ללא היתר (שהיא תולדתה של העבירות בהן הורשע הנאשם).

נפסק, כי על בית המשפט להווכח כי עוצמת ההרשעה מביאה לפגיעה שעוצמתה גוברת על יתר שקולי הענישה אף הינתן סוג זה עבירות (רע"פ 3602/17 כהן נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה טייבה (2017); רע"פ 8971/15 כלבו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד לאיכות הסביבה (2016).

הפרשה שנדונה בעיניינו של שבתאי, התייחסה לעבירות אסדרתיות שונות, לפי חוק המים, החוק למניעת מפגעים, וחוק שמירת הניקיון, כשהנסיבות לא נשאו אופי של אשם מוסרי מובהק.

העניין שם נגע להזרמת שפכים לנחל גדורה, וממנו לנחל הקישון, עקב פגיעה בקוו סניקה והתפרצות השפכים ממנו, תוך זהום הנחלים.

מכל מקום, גם אם תמצי לומר כי הילכת שבתאי חלה גם על עבירות חמורות של תיכנון ובניה, אבקש למקד את המבט, בדבריו הבאים של כב' הנשיא ד"ר ר. שפירא, שדן בפרשת שבתאי, בטרם הדיון בבית המשפט העליון, וכך אמר בכל הנוגע להחלת 'גמישות' בכללי הילכת כתב: "אני סבור כי בעבירות הסדרתיות, שלא נפל בהן פגם של אי יושר (כגון רצון להתעשר על חשבון הציבור), איזון השיקולים, המעמיד את האנטרס הצבורי, שעניינו מיצוי ההליך הפלילי בהרשעה, והשגת שויון, אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, נמצא בקביעת מדרג חומרה, שיתחשב בנסיבות העבירה ותוצאותיה, מחד גיסא, וכן בעבריין עצמו, ומהישנות מעשי עבירה על ידו, מאידך גיסא. [כ]לומר, ככל שנסיבות העבירה בוצעו בחומרת יתר, כגון עשיית העבירה באדישות להשלכות המעשים, או רשלנות מוגברת, המשכות העבירה, או במקרים בהם הנזק היה חמור מאוד, כזה שלא ניתן לפצות הנפגע בגינו, או שלא ניתן לתקנו, אז בית המשפט ייטה להרשיע הנאשם, אף אם אין לחובת הנאשם עבר פלילי כלשהוא...ההרשעה הפלילית במקרה זה תהיה נחוצה על מנת להעמיד את הנאשם בפסול שבהתנהגותו והנזק הפוטנציאלי הטמון בהתנהלותו הקלוקלת" (עמ' 32, פסקה שלישית, ההדגשות במקור – ש.ב).

...

אני מחייב את הנאשמת 2 לחתום על התחייבות כספית בסך של - 60,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה לתקופה של 3 שנים מהיום.

אני דן את הנאשמת 3 לקנס בסך - 20,000 ₪ או 2 חודשי מאסר תמורתו.

אני מחייב את הנאשמת 3 לחתום על התחייבות כספית בסך של 40,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה לתקופה של 3 שנים מהיום.

מכאן גם כי היה עליו לצפות סיכון זה כעניין נורמאטיבי, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים שבמדיניות משפטית המצדיקים צימצום החובה או שלילתה (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, להלן – פרשת סוהן; ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, להלן – פרשת גורדון; ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית, פ"ד נד(4) 583).

כתב אישום הוגש כנגד אליהו לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת.פ. 3492/93), אשר ייחס לו עבירות של עיסוק בעסק טעון רשוי ללא רשיון בנגוד לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק רשוי עסקים) והחזקת בעל חיים טעון אישור ללא אישור בנגוד לחוק עזר לירושלים (החזקת בעלי חיים), התשמ"ו-1986.

כך, בלשון חוק זה: (א) שר הפנים רשאי לקבוע בצוים עסקים טעוני רשוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן: (1) איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים; (2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות; (3) בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו; (4) מניעת סכנות של מחלות בעלי-חיים ומניעת זהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות; (5) בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים; (6) קיום הדינים הנוגעים לתיכנון ולבניה ולשירותי כבאות.

היה לממונה על המחוז, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות הענין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעסוק (להלן - צו הפסקה מנהלי).

היא עשויה להוביל לסבסוד צולב הטומן בחובו השלכות שליליות במישור היעילות ובמישור החלוקתי (השוו צ' קרן-פז "'לי זה עולה יותר': דחיית הטענות בדבר חוסר לגיטימיות ועלות מוגזמת הנטענות כלפי קידום שיויון במשפט הפרטי" משפט וממשל ז (תשס"ה) 589-590).

...

התוצאה היא כי הערעורים מתקבלים בנוגע לגובה הנזק בלבד, על פי האמור לעיל.

גם אני סבור כי יש לדחות את הערעורים בשאלת האחריות.

באשר לגובה הנזק, מצטרף אני למסקנותיו של חברי הנשיא, לפיהן יש לקבל את הערעורים בשתי נקודות: ביטול הפיצוי עבור שירותי ליווי, והפחתת הפיצוי בגין טיפולים פיזיותראפיים.

נדמה כי אין חולקין על כך שהקמתן של תחנות דלק הוא עניין בעל חשיבות רבה ונודעת לו השלכות על תחומים רבים בחיינו.

מאידך, נועדה התכנית למנוע מפגעים תחבורתיים, בטיחותיים וסביבתיים, לרבות זהום מי התהום (סעיף 4(2) לתכנית).

כדי להשיג מטרה אחרונה זו, קבעה תמ"א 18, בין היתר, את אלה: א) לא תאושר תכנית להקמת תחנת תידלוק, אלא אם נתקבלה חוות דעת השירות ההידרולוגי ביחס למקורות מים והקידוחים באיזור, והסכנה למי תהום מתחנת התידלוק במידה וקיימת (סעיף 9.3 לתכנית).

בעקבות כך הוגשה העתירה הנוכחית, המכוונת כנגד היועץ המשפטי לממשלה (משיב 1), גורמים ממשלתיים ותכנוניים (משיבים 2-10), רשויות מקומיות והעומדים בראשן (משיבים 12-60), ושורה ארוכה של תחנות דלק הפועלות, על פי הנטען, שלא כחוק (משיבים 61-123).

כך היא הסמכות הקבועה בסעיף 20 לחוק, לאמור, אם מתגלה מקרה בו אדם מבצע עבירה לפי סעיף 14 לחוק, מוסמכים הממונה על המחוז, הממונה על איכות הסביבה, הרופא המחוזי, או ראש רשות מקומית, ליתן צו הפסקה מנהלי.

...

מכאן מתבקשת המסקנה, כי משיבים 1-10 לא זו בלבד שמכירים הם בחובתם לאכוף את הדין, אלא גם פועלים בכיוון זה. והרי הלכה היא שכדי שבית המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר "צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק... או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי-סביר", וזה אינו המצב בענייננו (ראו בג"צ 6579/99, עמיחי פילבר נ' ממשלת ישראל ואח', תק-על 99(3), 425; בג"צ 551/99 שק"מ בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ ואח', פד"י נד(1), 112).

עניין אחרון זה תרם למסקנתנו כי דין העתירה להידחות, ואנו עושים זאת גם משום שסברנו כי במתכונתה הנוכחית מיצתה העתירה את עצמה.

העתירה נדחית.

כל הנאשמים הואשמו בעבירות שעניינן איסור זהום מים-עבירות לפי סעיפים 20 ב', 20 כא', 20 כב' לחוק המים התשי"ט-1959, איסור הטיית מים-עבירה לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, התשי"ח-1957 וכן איסור ליכלוך ברשות הרבים-עבירה לפי סעיפים 2,13,15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

סעיף 20 ב' לחוק המים קובע: "לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חומרים נוזליים, מוצקים או גזיים ולא יניח אותם בו או בקירבתו". סעיף 20 כב', הדן באחריות נושאי המשרה בתאגיד לעבירות בניגוד לחוק המים, קובע: "נעברה עבירה לפי סעיף 20 כא' בידי תאגיד, יאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה". היסוד הנפשי הדרוש להשתכללות עבירה לפי סעיף 20 ב' לחוק המים ולהרשעה בעבירה זו הנו מחשבה פלילית רגילה, דהיינו, רמת מודעות, הקבועה בסעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...

כך נקבע בע"פ (חיפה) 1556/04, קיבוץ נווה ים נ' מדינת ישראל, בע"פ (חיפה) 1162/04 המשרד לאיכות הסביבה נ' מועצה מקומית דליית אל-כרמל ואח'.

בשולי הדברים אעיר כי במסגרת חיפוש חומר משפטי בכל הנוגע לכוונה הפלילית הדרושה לעבירה לפי חוק המים, נתקלתי בפרסומי נבו – ההוצאה לאור, בהכרעת דין שניתנה ע"י כב' השופטת טלי חיימוביץ', מביהמ"ש השלום בקרית גת, בת.פ. 835/03, מדינת ישראל נ' חב' אלעוברה בע"מ, וכנגד אלעוברה אחמד.

" גם מעדותו בבית המשפט עלה כי העבודה העיקרית בנתב"ג התבטאה בהוצאת אדמה עודפת מן השדה המצריכה, מטבע הדברים, גם את הובלתה אל אתרי ההשלכה, וכדבריו: "בחוזה שלי עם נתב"ג זו עבודה קבלנית. אני צריך להוציא את האדמה לא חשוב לאן...

...

ביהמ"ש, שנתן את פסק הדין בסמוך להכנסו לתוקף של תיקון מס' 39, מבסס את קביעתו גם על טעות במצב דברים נשוא סעיף 34 יח'(א) לחוק העונשין, וקובע: "הערת השוליים של סעיף זה היא טעות במצב דברים. לשיטתי ניתן להחיל אף סעיף זה על המקרה שבפנינו, כאשר הגיעו רוב שופטי הרוב ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי המשיב האמין בכנות כי ניתן לו היתר כדין להפעלת הנגריה במבנים שבבעלותו. יצויין כי כדי להיבנות מהגנה זו אין לסניגוריה צריכה מעתה להראות שהטעות הכנה היתה אף סבירה. הסבירות הינה מעכשיו רק אחד הסממנים, אשר בעזרתו יוכל ביהמ"ש לקבוע אם אכן המדובר בטעות כנה". הינה כי כן, כאשר מחומר הראיות עולה כי המערערים האמינו בכנות כי פעולת הנחת האדמה וגושי האבנים בגדת הנהר הינה על דעת הרשויות, הרי שעומדת לזכותם הגנת הטעות במצב דברים, המצילה אותם מהרשעה.

התוצאה אני מקבלת את הערעור בכל הנוגע להרשעת המערערים בעבירה לפי סעיפים 20ב, 20כא ו-20כב' לחוק המים, התש"ט-1959, ומזכה אותם מאשמה בעבירות אלו.