עבירה פלילית עם פגיעה מיוחדת קשה מהרגיל בעקרונות של מוסר

כללי הפרשנות שבדין הפלילי עקרון החוקיות שבשיטתנו, וכללי הפרשנות המקובלים שבדין הפלילי, תומכים גם הם בפירוש המבחין בין תשלום סכום הקנס לבין זקיפתו לטובת מי מה"נושים" (אוצר המדינה, או נפגעי העבירה).

מוסרי צריך היה להתחיל לשלם את הקנס ואת יתרת סכום הפיצויים לנפגעי העבירה, אחרי שיחרורו מן המאסר.

בין היתר ציין בית המשפט את הדברים הבאים: "במיוחד מקוממת אותי טענת הסניגור המלומד, שיש להיתחשב ב[ערג'י], שכן רק לאחרונה הסתיים תיק פלילי נוסף נגדו, שהחל בו לרצות עונש בעבודות שירות, לכן יקשה עליו עוד יותר לשלם את הפיצויים והקנס נשוא הבקשה דנן [...] מה שמבקש הוא בטיעונו זה, זה למעשה ליתן פרס ועידוד לעבריינים. פועל יוצא משיטתו שככל שיוסיפו לבצע עבירות פליליות, יבואו ויאמרו איננו מסוגלים לשלם את הפיצויים והקנסות הראשוניים כי הוטלו עלינו עתה עונשים נוספים ומאוחרים [...] [ערג'י] הוא העבריין הסדרתי, השור הנוגח שוב ושוב – שור מועד הוא". יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין האריך בית המשפט את מועד תשלום הקנס עד ליום 1.7.2016, וקבע כי אם ערג'י לא יעשה כן, "יאסר למשך 30 יום תחת הקנס". כמו כן החליט בית המשפט, גם זאת לפנים משורת הדין, כי הוא "מבטל את הפרישי הצמדה וריבית הפיגורים על תשלום הקנס המקורי". על אף הרצון הטוב שגילה בית משפט השלום, ואורך הרוח שגילתה גם המדינה במהלך ניהול התיק – לא שילם ערג'י את הקנס שהושת עליו, ולא את הפצוי הכספי שחוייב בתשלומו.

כך למשל, במקרה שבו אדם שילם את הקנס לאחר תום ריצוי המאסר חלף קנס, נפסק כי אין בכך כדי לקזז לו תקופות מאסר נוספות שאותן טרם ריצה: "ומה הדין אם הנדון ריצה את מלוא שנת המאסר חלף קנס ולאחר מכן הוא משלם את מלוא הקנס ומבקש לקזז את השנה אותה ריצה מיתרת המאסר הפלילי הרגיל שנותרה לו לריצוי? כאן ניאלץ לומר לנידון too late, איחרת את המועד, באשר עונש מאסר חלף קנס שהופעל כדין אינו ניתן לביטול רטרואקטיבית, נוכח הראציונאל והמדיניות של המחוקק 'להמריץ תשלום קנסות על-ידי מי שחייב בהם'" (ע"פ 4919/14 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (6.3.2017)).

כך, בעיניינו של מוסרי סוכם: "יוטל קנס בסך 25,000 ₪ או 8 חודשי מאסר תמורתו"; ובעניינו של ערג'י נכתב: "קנס כספי בסך 3,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו". סוף דבר הינה כי כן, הפרשנות שמציע חברי, המשנה לנשיאה, להוראת סעיף 71(א) לחוק העונשין, לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק; היא מסכלת את מטרותיו.

אכן, למקרא פשט הוראות החוק, קשה לומר כי מקום שבו סכום ששולם ניזקף לטובת הפצוי המיועד לנפגע העבירה ולו בלבד, ניתן לראות בקנס כקנס ש"שולם".

...

אני סבור, כאמור לעיל, כי הפרשנות שמציע המשנה לנשיאה (בדימ') אפשרית מבחינת הלשון ועולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה ועם כללי הפרשנות במשפט הפלילי.

האם הפרשנות המוצעת מתיישבת עם ההלכה שלפיה "אין זה ראוי להטיל קנס, ומאסר תמורתו, שתכליתם האחת והיחידה היא תשלום הפיצויים" (ע"פ 2143/10 שלום נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (20.1.2011) (להלן: עניין שלום))? אני סבור שכן.

אינני מתעלם מכך שהסרת איום המאסר מפני מורשעים ששילמו את סכום הקנס גורעת מארסנל אמצעי האכיפה הפוטנציאליים שעומדים לרשותו של נפגע העבירה.

"מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להווצר יחס בלתי סביר באורח קצוני בין חשיבות ההרשעה לאנטרס הצבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להיתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הצבורי המתחייב מהן; יש להיתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי. מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סכויי שקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות – גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הצבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין." (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007), ע"פ 2083/96 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נ"ב (3) 337) הינה כי כן, בגדר השיקולים השונים יש ליתן את הדעת לחומרת המעשים ונסיבותיהם, מעמדו של הנאשם, חלקו בבצוע המעשים ותוצאות המעשים.

וכך נאמר בעיניין בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ס"ב (3) 550: "מושג זה מתייחס לפגיעה מיוחדת, קשה מהרגיל, בעקרונות של מוסר, אשר בשל חומרתה כרוכות בה השלכות מעשיות מעבר להרשעה בעבירה. ... זהו מונח הנושא עמו מטען מוסרי-ערכי שלילי, בבחינת דופי מוסרי, הניזון מתפיסות ערכיות ומאמות מידה מוסריות הרווחות בחברה". תמצית תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא איפוא בדיקת כשירותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות: "תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא בדיקת כשרותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות. היא נועדה לאפשר את ניפויו של זה אשר לוקה מבחינה ערכית מבין המועמדים לאותם תפקידים, וזאת כדי להבטיח את האמון במערכת הציבורית ובשלטון החוק" (פרשת פלונית, פיסקה 36).

...

בענייננו, סבורני כי נסיבות העבירה בה הורשע הנאשם 1 הינן כאלה שיש עמן קלון, וזאת בשים לב לרום מעמדו ולתפקידו כרב עיר.

נוכח האמור, סבורני כי בנסיבות אלה, הימנעות מקלון עלולה לפגוע באמון הציבור במוסד הרבנות הראשית ובמוסד רבני הערים, ועל כן קביעת הקלון בענייננו היא מחוייבת המציאות.

על רקע הנסיבות וערכי החברה ותפישותיה, תכליות מוסד רב העיר ומעמדו הנורמטיבי, והציפיה הציבורית ממנו, סבורני כי הדופי שנפל במעשיו של הנאשם 1 והמוסר הציבורי מחייבים במקרה זה לקבוע כי במעשיו דבק קלון, וכך אני קובע.

שתוף פעולה מעין זה ראוי להערכה וצריך לבוא לידי ביטוי במסגרת גזירת דינו של הנאשם כאמירה שצריכה לצאת לא רק מבית משפט אלא גם מהמדינה, כמי שמשתף פעולה בחקירה, מוסר גרסה מפורטת ומפליל עצמו ואחרים, ראוי שיתחשבו בו. עוד עותר ב"כ הנאשם לסטות ממיתחם הענישה לקולא.

בית משפט אף נוכח לדעת כמה קשה היה להביאו לאולם ביהמ"ש. כל אלה הביאו לכך שגם מעצרו היה קשה במיוחד, מעבר למעצר רגיל.

בהתאם לסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, מיתחם העונש ההולם ייקבע בהתאם לעקרון ההלימה, תוך היתחשבות בערך החברתי שניפגע, במידת הפגיעה בו, בנסיבות הקשורות בבצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה.

על רביע צלאח בעל עבר פלילי שניהל הליך הוכחות והורשע בין היתר בבצוע 7 עבירות של גניבת כלי רכב, נגזר עונש של 63 חודשי מאסר הכוללים הפעלת מאסר מותנה, שבעקבות ערעור הופחת ל- 58 חודשים; בבואו לגזור את הדין, שומה על בית המשפט לבחון את הדברים לגופן של העבירות, הנסיבות לבצוע העבירה, מאפייניו האישיותיים של הנאשם ונסיבותיו הייחודית (רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 05.05.09)).

...

· עפ"ג (מרכז לוד) 61853-01-13 מואמן דעמה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 7.4.2013), נדחה ערעורו של נאשם שהורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירה של גניבת כלי רכב, נהיגה פוחזת ברכב, הפרעה לשוטר וכניסה לישראל שלא כחוק, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

העבירות הנוכחיות לא רק שמייחסות לנאשם כניסה לישראל שלא כחוק, כי אם עבירות נלוות מרובות, בהן עבירות רכוש, נהיגה פוחזת וכיו"ב. משנתתי דעתי למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובייחוד לנוכח שילובן והצטברותן של העבירות והנסיבות שנלוו, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בענייננו נע בין 36 חודשי מאסר בפועל ועד ל- 66 חודשי מאסר בפועל.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 48 חודשים מאחורי סורג ובריח.

שנית, ומעבר לכך, איני מוצאת הצדקה להתייחסות מקילה מעין זו לעבירות מס. בית-משפט זה שב ועמד על החומרה היתרה הגלומה בעבירות על דיני המס ועל כך שעבירות אלו מחייבות ענישה וקלון הולמים אשר יהיה בהם כדי להרתיע את הציבור מפני ביצוען: "השתרשה בתודעתם של אזרחים, הגונים ושומרי חוק בדרך כלל, כי לא הרי הדין הפיסקלי כדין הנורמטיבי הרגיל: לפגוע ברכושו של הזולת, לגזול את כספי הפרט – מעשים נפשעים הם, ויש ליתן את הדין עליהם תוך מיצויו ובחומרה הראויה, אולם פגיעה בכספי המדינה תוך השמטת הכנסות ואפילו בסכומים ניכרים, הגם שיש בכך למעשה גזילת כספי הציבור, בעניינים אלו - שאני.

כן הודגש בפסיקתנו כי למרות החזות הנורמאטיבית שמקובל לקשור לעבירות אלו, מדובר בעבירות המשקפות דופי מוסרי, בעבירות הטומנות בחובן פגיעה קשה בקופה הציבורית ולפיכך בכלכלה הישראלית ובצרכיה של החברה כולה, ובעבירות העומדות בסתירה לעקרונות יסוד חברתיים של שויון ונשיאה משותפת בנטל.

בכל אלו אין להקל לטעמי ראש, ויפים בהקשר זה אף דברי השופטת א' פרוקצ'יה בפרשה אחרת: "עבריינות מס גובלת בפגיעה עמוקה בעקרון השויון שהוא עקרון חברתי ראשוני בעל ממד חוקתי, המורה, בצד הדאגה לשויון זכויות בין כל האדם, גם על חובת נשיאה משותפת ושוויונית בנטל החובות לספק את צורכי החברה כולה. שויון בזכויות אינו בר-מימוש באופן מלא בלא קיום שותפות שויונית והוגנת בנטל העמידה בחובות כלפי החברה, ובכלל זה חובות בתחום הבטחון והשירות הלאומי, הכלכלה ותחומי חיים אחרים. בתוך כל אלה מישתלבת גם החובה המשותפת לשאת בנטל תשלומי המיסים הנדרשים לגיבוש יכולתה הכלכלית של החברה ולסיפוק צורכי הכלל והפרט. העמסת נטל המס על כתפיו של חלק מהציבור תוך היתייחסות מקלת ראש להתחמקותו של חלק אחר מנשיאה בעול זה, כמוה כהפרה ממשית של עיקרון השויון ופגיעה בצו מוסרי-חברתי מן המעלה הראשונה" (על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895, 902-903 (2002))".

עיין לדוגמא ב-עפ"ת 9687-10-18 (25/10/18), בו נפסק ברוב דיעות כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה הנה עבירה שיש עימה קלון, ועיין גם ב-רע"פ 7654/18 עלי עאסלה נ' מדינת-ישראל (29/10/18), בו נדחה על-ידי כב' השופט קרא ערעור על פסק-דין זה, שקבע קלון בהתייחס לנהיגה בזמן פסילה, שמגלה פגם מוסרי משמעותי שאינו ניתן לביטול, וסיכון הנשקף לציבור מנהג, שמוכיח שחוקי התעבורה אינם מעניינים אותו, כמו גם פגיעה בציות לשלטון החוק, כאשר בבסיס העבירה עומד הפרת צו שפוטי, במיוחד כאשר המדובר בבצוע העבירה על-ידי נבחר ציבור האמור לשמש דוגמא לבוחריו.

כב' השופטת פרוקצ'יה התייחסה בפסק-דינה למטרת ההליך המשמעתי בשירות המדינה להגן על הרמה המוסרית ועל תדמית השרות הצבורי בעיני הציבור, וכן התייחסה לתפקיד המורה והמחנך המופקד מטעם המדינה על חינוך הדור הצעיר, ולכך ש: "עובד הוראה אינו עובד מדינה מן השורה. הוא דמוית שהתנהגותה ורמתה המוסרית משמשת אמת מידה ודוגמא לציבור התלמידים המתחנכים לאורה. הפרת נורמות ההגינות והאתיקה בידי עובד הוראה טומנת בחובה חומרה מיוחדת על שום המעמד המיוחד הנילווה לתפקיד זה... הוצאת כספים בטענות שוא מהמדינה והצגת מצגי כזב כדי להפיק רווחים מכספי ציבור, על כל החומרה הנלווית להם ביחס לכל עובד מדינה, מקבלים גוון מחמיר במיוחד, כאשר הם נלווים להתנהגותם של אנשי הוראה וחינוך" בעיניין ברקה, שהוזכר על ידי המערער, היה מדובר במורה שהורשע במסגרת הסדר טיעון על-בסיס הודאתו, ובהסתמך על הוראות סעיף 61ג לחוק המשמעת, בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(2),(3) ו-(6), וזאת בגין הרשעתו הפלילית בעבירות שעניינן מירמה ואי-קיום דרישות, לפי סעיפים 220(4),220(5) ו-260 לפקודת מס הכנסה.

...

ב-ע"פ 96/94, 126/64 חברת בונה-יוצר דובובי כץ בע"מ נ' היועמ"ש לממשלה (14/5/64) נפסק בכל הקשור לסכומי הכנסה שהועלמו וסכומי השקעות והון שהושמטו מהצהרת הון בסכומים שלא נרשמו בספרים כי: "אבל נראה לנו כי כבוד הנשיא־התורן לא נתן את המשקל הראוי לצורך הדחוף והחיוני לא רק להרתיע משתמטים בכוח מתשלום מס הכנסה המגיע מהם, ומבצעי זיופים ומצהירי הצהרות כוזבות להשגת מטרת ההשתמטות הזאת, אלא גם - והוא עיקר בעינינו בסוג עבירות זה - לשים אות קלון על מצחם של אלה אשר מרמים את אוצר המדינה ומתעשרים על חשבון הכלל. הסכנה אשר בפניה בתי המשפט מצווים לעמוד בפרץ היא לא רק ולאו דווקא בריבוי העבריינים הללו, כי אם בעובדה שבחוגים רחבים של הציבור עדיין עבירות אלו אינן נחשבות כאילו יש עמהן קלון: עוד לא חדר הדבר לתודעת הציבור כולו, כי גזילת הכספים המיועדים לפי החוק לצרכי המדינה אינה נופלת בשפלותה מגזילת כספו של הפרט, ואולי אף עולה עליה. כל עוד לא נעקרה תפיסה מוטעית זו מן השורש, שומה על בתי־המשפט להטיל על עוברי עבירות לפי פקודת מס הכנסה את אותו העונש אשר הוא היחיד מבין דרכי הענישה המביע אל נכון קבל עם ועדה את הקלון אשר בית־המשפט רואה בעבירה זו, והוא עונש מאסר." ב-עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' נציבות שירות המדינה (8/1/96) (להלן: "עניין אור"), נדון עניינו של עובד מדינה שהועמד לדין פלילי והורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, והוטל עליו מאסר על-תנאי וקנס, לאחר מכן הוגשה כנגדו תובענה לבית-הדין למשמעת לפי סעיפים 17(3) ו-17(6), והוא הורשע בשתי העבירות תוך שאמצעי הענישה שננקטו כנגדו היו נזיפה חמורה, הורדה בדרגה לשנה והעברתו לתפקיד אחר לתקופה של חמש שנים.

ב-עש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' נציבות שירות המדינה (15/5/01) (להלן: "עניין ג'מיל חלף") נפסק מפי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז), כי העובדה שעבירה של זיוף וגניבה בוצעה בידי המערער שם, שלא במסגרת תפקידו, ובלא ניצול מעמדו כעובד מדינה, אין בה כדי להוביל למסקנה שכתם הקלון לא דבק בהתנהגותו, וכך נפסק באותו עניין: "לצורך קביעת היחס בין העבירה הפלילית שעובד המדינה הורשע בה ובין הזיקה לשירות המדינה, יהיה עלינו לבחון האם המעשה שעשה העובד, פוגע בתדמית שירות המדינה ובאמונו של הציבור ביושרם ובהגינותם של עובדי שירות המדינה. בבואנו לבחון שאלה זו, בנסיבות עניינו של המערער, עלינו לזקוף לחובתו את העובדה כי אין זו העבירה הראשונה שביצע, ואין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא במקרה שני שבו ביצע המערער עבירות של מרמה במסגרת עבודתו מחוץ לשירות המדינה כסוכן ביטוח. בנסיבות אלה, הכתם שדבק בהתנהגות המערער משליך על האמון שניתן לתת בו כעובד מדינה. בנוסף, מושפעת קביעת הקלון לעניין דיני המשמעת של שירות המדינה ממעמדו ומתפקידו של המערער בתוך שירות המדינה. עבירה שאינה נושאת עמה קלון לצורך דיני המשמעת של עובד בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עמה קלון כאשר מדובר במשרה אחרת. במקרה זה, אין מדובר בעובד מדינה מן השורה, אלא באדם הנושא תפקיד חינוכי בהיותו מורה בבית ספר. לתפקיד המורה נועדה משמעות מיוחדת, בהיותו מחנך האמור לשמש דוגמה לתלמידיו, ולכן יש חשיבות רבה לשמירה על מעמדו ועל יוקרתו בעיני תלמידיו. מורה מתייצב בפני תלמידיו ללמדם, לחנכם ולהקנות להם ערכים, ולפיכך מהווה יושרו יסוד מרכזי באמון שהתלמידים רוחשים לו." בענייננו, המדובר בעבירה בה הורשע המערער, שבוצעה שלא במסגרת תפקידו, אולם בהתחשב באופי העבירה, בהשמטת הכנסות בסכום גבוה של 1,000,000 ₪, במשך ביצוע העבירה על-פני 3 שנים, כך שאין המדובר בסטיה אקראית מנורמת התנהגות, ובהתחשב בכך שהמערער שימש כמורה האמור לשמש דוגמא לתלמידיו, המדובר בעבירה שיש עמה קלון לעניין הרשעתו לפי חוק המשמעת.

בנסיבות עניינו של המערער, כאשר המדובר בעבר משמעתי, כפי שפורט לעיל, בהשמטת הכנסות לאורך מספר שנים של 1,000,000 ₪, ובהינתן כי המדובר במורה ומחנך בישראל, האמור להוות דוגמא לתלמידיו, ולאור מטרות הענישה בהליכים משמעתיים, נראה כי אין מנוס מלקבוע שההחלטה בדבר פיטוריו של המערער הינה החלטה שניתנה כדין ואין מקום להתערב באמצעי משמעת זה של בית-הדין למשמעת.

בענין קבהא לעיל נאמר: "עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האנטרס הצבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להלחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום". בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל, נאמר : "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמאטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם". ברע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל, נאמר: "הם (-עונשי מאסר, ש.ז.א) משקפים את הצורך במאבק בקפוח חיי אדם בדרכים, המהווה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמאטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי מישפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של מישפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו אפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 '...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן היתנהגותו של האדם הנוהג ברכב'. מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם: 'לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא ארע במקרה שלפנינו'". בעפ"ת 29485-03-22 מדינת ישראל נגד נדלר, אמר כבוד הש' בורנשטיין: "ועוד אוסיף כי בתיקים אלה של גרם מוות ברשלנות כתוצאה מתאונות דרכים, נחמץ הלב בשל אובדן חיי אדם וההרס שאין לו תקנה אשר נגרם למשפחת המנוח, אך גם בשל השפעת הארוע על הנאשם ובני משפחתו. מאליו ישאל, אפוא, השואל במה יועיל הדבר לשים את הנאשם, אדם נורמאטיבי בכל אורחות חייו, מאחורי סורג ובריח, והכיצד יהיה בכך כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב למשפחת המנוח את היקר לה מכל? אלא שחובתם של שופטים היא – ובמקרה זה מדובר במשא כבד המונח על כתפיהם - לגזור את העונש על פי עקרונות החוק והפסיקה, תוך מתן הדעת לרציונאליים השונים העומדים מאחורי תורת הענישה, ובכלל זאת עקרונות של גמול והרתעה. בסופו של יום, מקום בו נגדעו חיי אדם כתוצאה מרשלנותו של אדם אחר, במיוחד רשלנות ברף הגבוה כבמקרה דנן, אין זה מתקבל על הדעת כי עניינו של אותו אדם יסתיים בעונש שאינו כולל מאסר מאחורי סורג ובריח, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה". בנוגע לרכיב של פיצוי למשפחת המנוחה, הרי שעמדתו העקבית של בית המשפט העליון הינה כי יש מקום למתן פיצוי לנפגעי עבירה בהליך פלילי וזאת כ"סעד מהיר יחסית לנפגע העבירה, על מנת לסייע לו בשיקום חייו" וללא קשר להליך האזרחי – דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק.

...

לסיכום, טען ב"כ הנאשם כי מתחם הענישה ההולם תחילתו ב- 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ולא כפי שטענה המאשימה ולכן, ביקש כי בית המשפט ייגזור על הנאשם מאסר בעבודות שירות או לחילופין, מאסר ממשי לתקופה שלא תעלה על חודש ימים ופסילה לצמיתות.

בענין קבהא לעיל נאמר: "עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום". בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל, נאמר : "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם". ברע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל, נאמר: "הם (-עונשי מאסר, ש.ז.א) משקפים את הצורך במאבק בקיפוח חיי אדם בדרכים, המהוה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו איפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 '...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב'. מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם: 'לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו'". בעפ"ת 29485-03-22 מדינת ישראל נגד נדלר, אמר כבוד הש' בורנשטיין: "ועוד אוסיף כי בתיקים אלה של גרם מוות ברשלנות כתוצאה מתאונות דרכים, נחמץ הלב בשל אובדן חיי אדם וההרס שאין לו תקנה אשר נגרם למשפחת המנוח, אך גם בשל השפעת האירוע על הנאשם ובני משפחתו. מאליו ישאל, איפוא, השואל במה יועיל הדבר לשים את הנאשם, אדם נורמטיבי בכל אורחות חייו, מאחורי סורג ובריח, והכיצד יהיה בכך כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב למשפחת המנוח את היקר לה מכל? אלא שחובתם של שופטים היא – ובמקרה זה מדובר במשא כבד המונח על כתפיהם - לגזור את העונש על פי עקרונות החוק והפסיקה, תוך מתן הדעת לרציונאליים השונים העומדים מאחורי תורת הענישה, ובכלל זאת עקרונות של גמול והרתעה. בסופו של יום, מקום בו נגדעו חיי אדם כתוצאה מרשלנותו של אדם אחר, במיוחד רשלנות ברף הגבוה כבמקרה דנן, אין זה מתקבל על הדעת כי עניינו של אותו אדם יסתיים בעונש שאינו כולל מאסר מאחורי סורג ובריח, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה". בנוגע לרכיב של פיצוי למשפחת המנוחה, הרי שעמדתו העקבית של בית המשפט העליון הנה כי יש מקום למתן פיצוי לנפגעי עבירה בהליך פלילי וזאת כ"סעד מהיר יחסית לנפגע העבירה, על מנת לסייע לו בשיקום חייו" וללא קשר להליך האזרחי – דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: אני דנה את הנאשם ל-10 חודשי מאסר בפועל.

אני דנה את הנאשם ל-8 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.