עבודת צד לעובדי מדינה: זכויות וחובות

המבקש טוען, כי בנסיבות אלה תקופת צינון ארוכה יכולה לסכן את קבלתו לחברה היות וטרם נחתם הסכם העסקה בין הצדדים.

סבורני שהשיקולים לקולא שמנו חבריי אינם עומדים במבחן האמור, ואבהיר: העובדה שהמבקש המשיך בתפקידו, לבקשת הממונים, אינה מעניקה לו פריווילגיה או חסיון מפני החוק; הוא המשיך לעבוד ולקבל שכר, וחלות עליו הזכויות והחובות ככל עובד מדינה.

...

נמצאנו למדים שכל שיקול לקולא צריך להיבחן בכובד ראש, האם יש בו כדי להצדיק את קיצורה של התקופה בת שנה שקבע המחוקק.

סבורני שהשיקולים לקולא שמנו חבריי אינם עומדים במבחן האמור, ואבהיר: העובדה שהמבקש המשיך בתפקידו, לבקשת הממונים, אינה מעניקה לו פריווילגיה או חסיון מפני החוק; הוא המשיך לעבוד ולקבל שכר, וחלות עליו הזכויות והחובות ככל עובד מדינה.

נוכח כל האמור דעתי היא שעל המבקש חלה חובת צינון של שנה מיום פרישתו בפועל, דהיינו מיום 17.2.21.

בית הדין הארצי בפסק דינו דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינת נ' כפר רות (פד"ע כ"ד 535), התוה מספר סימני היכר לקביעת זהותו של המעסיק: האופן בו ראו הצדדים את ההיתקשרות ביניהם, מי קיבל את העובד לעבודה, מי קבע את תנאי הקבלה ומי שיבץ אותו בעבודה, מי קבע את מכלול תנאי השכר של העובד, מי פיקח על עבודתו, למי הבעלות על אמצעי הייצור, האם העבודה אשר עבורה נשכר העובד נעשית לצורך עסקו המרכזי של המשתמש בעבודה והאם יש למשתמש עסק משלו במסגרתו משולב העובד.

כשסיים התובע את עבודתו אצל הנתבעת אף חפף עובד אחר, דבר המוכיח כי היה צורך בעובד פנימי לנתבעת בעבור העבודה שאותה ביצע התובע וכי מדובר בעבודה שהיא באופייה חלק מעיסוקיה של הנתבעת: "כן, לפנים משורת הדין, עוד בטרם נסיעתי חפפתי את אחד העובדים בחברה למרות שזה לא היה חלק מהסיכום בינינו, כשנסעתי אייל וארז שלחו לי הודעות כשאני נמצא במדינת עולם שלישית, בלי יכולת לעזור להם. השתדלתי לעזור כמה שיותר." (עמ' 8 לפ' שורות 29 לעדות התובע) "ש. האם ביקשת ממנו לחפוף עובד אחר לפני שנסע?

בהקשר זה ציין בית הדין כי: "אין להיתעלם מכך שהיותו של אדם "עובד", הוא, לעניין אותן הזכויות והחובות שהחוק מקנה ושאין לוותר עליהן או להתנות עליהן, דבר הקרוב ל"סטאטוס", ו"סטאטוס" אין יוצרים בהסכם ואין מבטלים בהסכם, וכשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כן אין לוותר על אותן הזכויות על ידי כך שיכנו את היחסים בין השניים שבהם מדובר כינוי כלשהוא השולל היותו של האחד "עובד" והיותו של השני "מעביד". האמור בהסכם יכול וישקול, אך ברור שהקובע הוא מכלול היחסים בין הצדדים.

...

טענות הנתבעת דין הטענה להידחות מחוסר עניינית.

טוענת הנתבעת כי התובע הוא שכתב את הצעת המחיר והוא בעצמו לא הגדיר את יחסיו עם הנתבעת כהסכם עבודה (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת) ברם אנו סבורים כי הדבר מעיד על חוסר ניסיונו של התובע ושזו הייתה עבודתו הראשונה או למצער לא הוכח אחרת.

משכך, אנו מחייבים את הנתבעת במלוא סכום התביעה לרבות פיצוי בגין נזק ממוני בסך 5,000 ₪.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע סך של 21,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.10.19 ועד התשלום בפועל.

נוסף על האמור, "בהתאם להוראות הדין והפסיקה, יש להבחין בין "ארוע" לבין "מעשה", כאשר רק אם מדובר ב"מעשה" אחד - מוגבלת הענישה לגביו בעונש המאקסימום הנקוב לצד העבירה החמורה ביותר בה הורשע הנאשם (סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982).

חוק זה מחייב את קבלני כוח האדם להפקיד ערבויות אצל המדינה על מנת להבטיח את חובות החברה כלפי העובדים.

במקרה דנן, הנאשמת 1 העסיקה במהלך 3 חודשים שישה עובדים, מבלי שהייתה רשאית לעשות כן. העסקת עובדים ללא רישיון לעסוק כקבלן כח אדם, עלולה הייתה לגרום נזק לעובדים ועל בית הדין להוקיע תופעה זו. מה גם שהעובדים הועסקו כמנופאים, עבודה הטומנת בחובה סיכונים רבים, וכל זאת מבלי שהועמדה ערובה מתאימה להבטחת הזכויות שלהם.

נראה כי מדובר בעבירה מתמשכת ביחס לתקופה של 3 חודשים שקבענו כאמור כי היא בגדר "ארוע אחד". מה גם שהעבירה בוצעה ביחס לעובדים בודדים ולא עשרות בודדים (כדברי חברי מירון שוורץ בת"פ (נצ') 39609-09-19 מדינת ישראל – משרד הרווחה, העבודה והשירותים המיוחדים – סלמאן לעבודה בגובה שיפוצים ועבודות ביניין בע"מ (28.10.2020) (להלן: "פסק דין סלמאן"); וכן כאמור וכן כאמור בע"פ (ארצי) 57106-01-14 מדינת ישראל – חדוות הורים (8.11.2014), פסקות 16-17 (להלן: "פסק דין חדוות הורים")).

...

בהתחשב באמור לעיל אני גוזרת על הנאשם בגין העבירה של ניכוי סכומים משכר העובדים ואי העברתם ליעדם סך של 10,000 ש"ח, שישולם ב-100 תשלומים.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: בגין עבירה של העסקה ללא רישיון קבלן כוח אדם לפי סעיפים 2(א) ו-20(ב) לאותו חוק – 7,200 ₪.

כמו-כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: בגין הפרת חובת הפיקוח בהתאם לסעיפים 2(א) ו-21 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם – 5,840 ₪, שישולם ב-24 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.1.2023.

תפישה זו באה לידי ביטוי גם בסעיף 5 להסכם קבוצי 88, שם נאמר, בין היתר, ביחס לתפקידי רבנים המועסקים במועצות דתיות כי "תפקידו של רב נימנה עם התפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ותנאי עבודתו ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו...". מעבר לכך, איננו מוצאים מקום להדרש לפרטי פרטיהם של ההסדרים בענין חובות הדיווח אף אם הם מצומצמים, לרבות בהקשר להיעדרויות על רקע מחלה או חופשה (ראו: ענין אביאני).

וכך נאמר (ההדגשה במקור): "130. לצד טענה זו, מלבד אי תשלום שכר לתובע, לא מצאנו הבדל בין רב שכונה ללא שכר בהיתנדבות לרב שכונה בשכר. שכן, ככל שהעמקנו בראיות והעדויות שהובאו בפנינו, הלכה והתבהרה התמונה כי רב שכונה ללא שכר, בהיתנדבות ורב שכונה בשכר, נדרשים לבצע את אותן מטלות, הם מחויבים לגור בשכונה בה הם עובדים כרבני השכונה, הם נדרשים לקחת חלק בכנסים, הם מחויבים לעבור הסמיכה לתפקיד רב שכונה טרם כניסתם לתפקיד ועוד. כך שלמעשה, המועצה הדתית דורשת מהם לבצע מטלות הנוגעות לציבור הדתי בשכונה, ללא תלות בסוג המינוי ו/או בסוג המיכרז בו הם זכו. יתר על כן, במקרה דנן השתכנענו שהתובע בתפקידו כרב שכונה פועל רבות ומקדיש שעות רבות לתושבי השכונה; התובע מסייע בישוב סכסוכים, בסידורי לוויות, הכנת הספדים, לימוד נערים לבר מצוה, מחתן זוגות ומעביר שעורי תורה יומיים בבית הכנסת בהקף נרחב. הלכה למעשה התובע מקדיש את כל מרצו כרב השכונה למען תושבי השכונה". מר אייזנטל שהעיד מטעם המועצה לא ידע להצביע על השוני בין רב שכונה בשכר ושאינו בשכר כמו גם על מנגנון פקוח על רבני השכונות בשכר (סעיף 130-131); גם עיון בדוח מבקר המדינה, שבית הדין מצא להדרש לו שכן הוא הכרחי וחיוני לחקר האמת, העלה כי רבני השכונות אינם מדווחים על נוכחותם במהלך עבודה בשכונות.

אשר לטענת המועצה הדתית כי עבד ללא חוזה – גרס כי העדר חוזה אינו מלמד דבר על מהות יחסי העבודה לאור זאת שהצדדים התכוונו לחתום על חוזה העסקה; אשר להנחיה המנהלית משנת 2018, טען כי עד לפרסומה אסור היה להעסיקו כמתנדב כלל ועיקר; אשר לקביעתו של בית הדין האיזורי בדבר קיומה של הבטחה מנהלית, טען המשיב כי מדובר בהכרעה עובדתית שאין להתערב בה במסגרת ערעור, וההבטחות שניתנו למשיב ניתנו כהבטחות שלטוניות כדין מטעם עובדי ציבור במועצה הדתית ובמשרד לשירותי דת; בנוסף טען כי יש לדחות טענות בדבר הסכמתו לעבוד ללא שכר, כיוון שהתנאה על זכות קוגנטית בטלה וכיוון שלא הסכים מעולם להתנאה מהסוג אלא המתין לשכרו.

...

גם אם בסופו של יום שוכנענו שלא ניתן לתת לסוגיה מענה בדרך של קביעת יחסי עובד-מעסיק בדיעבד, הרי ששאלה זו ראויה למענה מוסכם ומכובד.

(ז) סוף דבר שני הערעורים מתקבלים, ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל.

משהערעור העלה שאלות ראויות לדיון, ובשים לב לתקופה הארוכה בה מילא המשיב תפקיד תורני-רוחני בקהילתו כמתנדב ללא תמורה בצידו– לא מצאנו מקום לחייבו בתשלום הוצאות משפט.

בפסיקה הנוגעת למי שהוגדרו כ"מתנדבים" בעיניין ע"ע (עבודה ארצי) 1403/01 סוהייר סרוג'י - המוסד לביטוח לאומי (03.05.2004) הובהר, כי: "בשתי פרשות בחן בית דין זה את סוגיית מעמדם של מי שהועסקו ללא תמורה ולכאורה, 'בהיתנדבות'. בפרשת טוילי בעיניינו של מתמחה שהסכים להיות מועסק אצל יועץ מס ללא שכר, נפסק, שלמרות 'הסכמה' זו, חייב המעסיק בתשלום שכר מינימום למתמחה. נקבע, שהמתמחה היה ''עובד' של המשיב, שכן הישתלב בפעילויות הרגילות של עיסקו כיועץ מס ולא ניהל עסק משלו...'. בפסק הדין בפרשת קאזיס נדחתה טענתו של עורך דין שהמתמחה ויתר על תשלום שכרו ונפסק 'המאמן הפיק מעבודת המיתמחה תועלת והמתמחה לא היה במעמד של סטודנט או מיתלמד. יתרה מזו, המיתמחה לא היה במעמד מיתנדב, שכן לא עשה את העבודה מרצונו החופשי כדי לסייע למערער אלא נאלץ לעשות היתמחות על-מנת לקבל רשיון של עורך דין'. בפרשת קאזיס הוסיף בית דין זה ועמד על מערכת היחסים הבלתי שויונית שבין המיתמחה למאמן, אשר די בה כדי להקים את חבותו של המאמן לתשלום שכרו של המיתמחה כעובד, למרות הויתור: '... גם אם נתן המיתמחה הסכמתו לשמש בפני המאמן בלא תשלום, או בתשלום חלקי, יש לראות בכך ניצול מצוקתו של החלש ולא היתנהגות חסרת תום לב מצדו של המיתמחה'. בתוך כך, דחה בית דין זה את 'הנוהג ההולך ופושה' של עבודה 'בהיתנדבות' וציין ש'ככל שניצניו נראים במקומותינו, מן הדין שיחלוף מן העולם בטרם יכה שורש'" עוד נקבע בהקשר זה: "על ייחודה של מערכת היחסים של היתנדבות ועל אופן הבחנתה ממערכת יחסי עובד - מעביד, אמר השופט צור כך: 'יחסי עובד מעביד ויחסי היתנדבות הם תרתי דסתרי במובן זה שקיומם של יחסים מן הסוג האחד שולל את קיומם של יחסים מן הסוג האחר. אין מצבי כלאיים. בדרך כלל, ההבחנה בין יחסי עובד ומעביד לבין יחסי היתנדבות היא פשוטה ומובנת מאליה: העובד עובד בשכר. הוא קשור עם מעסיקו במערכת של זכויות וחובות הדדיים, שמקורה ביחסים החוזיים שביניהם. העובד נתון למרות המעסיק והפסקת עבודתו - בין ביוזמתו ובין ביוזמת המעסיק - יוצרת מערכת של תוצאות בעולם המשפט. לעומתו, ביסודם של דברים, המיתנדב פועל בלא שכר. לעיתים הוא אינו כפוף למסגרת מחייבת של שעות עבודה. הוא בא והולך כרצונו והפסקת עבודתו יכולה להיעשות בכל עת, בין אם על ידו ובין אם על ידי המעסיק בלא תוצאות משפטיות. עם זאת לא תמיד קו הגבול בין שני הסוגים הוא ברור וחד משמעי. טול, למשל, עובד המועסק בלא שכר. האם הוא עובד או 'מיתנדב'. כפי שראינו, אי תשלום שכר הוא רק אלמנט אחד מבין מספר אלמנטים היכולים להצביע על סוג העבודה. עצם קיומו של אלמנט אחד (בדוגמה שלנו אי תשלום שכר) – הוא שלעצמו - אין בו כדי להכריע. כדי להגיע לתוצאה הנכונה יש צורך לבחון את מכלול היחסים שבין הצדדים ולהכריע על פיהם'" בעניינינו, לאור מכלול הסממנים המאפיינים את מערכת היחסים בין הצדדים שוכנענו כי הוכח שהתובעים היו עובדים ולא מתנדבים.

בע"פ (ארצי) 13/07 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ - מדינת ישראל- משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (06.09.2009) נפסקו הדברים שלהלן ביחס להעסקת עובדים זרים תוך הפרת זכויותיהם, היפים גם לענייננו: "במקרה שלפנינו, עסקינן בהפרת זכויותיהם של עובדים זרים, מהגרי עבודה, שהם 'החלשים שבחלשים בחברה ועליהם נידרשת הגנת המחוקק ובתי המשפט מפני היתעמרות ושלילת זכויותיהם בין אם שוהים הם כדין, בין אם לאו. לכך מכוון חוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 בהוראותיו, לרבות בעבירות ובקנסות אשר יוטלו מכוחו על מעסיקים הנוהגים בעובדים הזרים כ'חפץ' להשאת רווחים ולא כבני אדם שבכבודם ובהגנה על שלומם ורווחתם חייבים הם על פי דין'" בהקשר אחר, לאחרונה נפסק בע"ע (ארצי) 15868-04-18 כותה – עריית רעננה (7.4.21), בכל הנוגע לפצוי בגין נזק לא ממוני לעובד אשר ההיתקשרות עמו נשאה אופי קבלני, כי: "יש לפסוק פיצוי שכזה ושהנטל לשכנע כי אין להטילו מוטל על המעסיק". מקל וחומר נכונים הדברים בעניינינו.

...

כטענה ראשונה בסיכומים טענו הנתבעות, כי יש לדחות את התביעה של התובעים שלא העידו במסגרת ההליך.

תביעת התובעים 1, 2, 11 ו- 12 נדחית.

התביעה נגד תנועת המושבים, הנתבעת 3, נדחית.

לאור מעורבותה המלאה של תנועת המושבים באירועים נשוא הליך זה, אשר היו תחת חסותה וביוזמתה, לא מצאנו לפסוק הוצאות לזכותה.