עבודות בניה ושימוש בלא היתר לפי חוק התכנון והבניה

הנאשם עומד לדין בגין עבירות של ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיף 204 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (טרם תיקון 116).

...

לפי עדות זו של מר אבדאח, הוכח כי הנאשם חתום על ההסכם הנ"ל, ומכאן אני דוחה את טענת הסנגור, בשלב זה של ההליך, לפיה תוכנו של ההסכם לא הוכח.

במידה והנאשם טוען כי יש בהודעות שמסרו הבעלים הרשומים האחרים כדי להוכיח אכיפה בררנית פסולה, הנטל להוכיח טענה כאמור מוטל על כתפיו, ומכאן המסקנה כי הוא הצד להליך שאמור לזמן אותם עדים לעדות, במידה וסבור הוא כי הודעותיהם של אלה תומכות בטענתו לאכיפה בררנית, ואין הוא רשאי לסמוך את ידיו על כי המאשימה נמנעה מלזמן אותם עדים, שכן, המאשימה נסמכת על ראיות המוכיחות את זיקתו הישירה של הנאשם לעבודות הבניה במגרש המסוים, כאשר לפי אותן ראיות, אין לבעלים הרשומים האחרים זיקה לאותו מגרש מסוים, ומשכך, לא הייתה חייבת המאשימה להגיש אותן הודעות ולזמן את מי שמסר אותם.

סוף דבר אני דוחה את טענתו של הנאשם להגנה מן הצדק (אכיפה בררנית פסולה).

אני קובע ישיבה לסיום פרשת התביעה ולשמיעת פרשת ההגנה ליום 25.12.22 שעה 13.00.

ביום 11.11.2019 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין טעוני היתר ללא היתר – עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה") החל מתאריך 25.10.2017- תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה מיוחס לנאשם גם ביצוע עבירה של שימוש אסור במקרקעין לפי סעיף 243 (ה) לחוק התיכנון, עבירה לפי סעיף 243 (ו) (1)(2)(3)(4)(5) לחוק התיכנון והבניה ואחריות קפידה, עבירה לפי סעיף 243 (ז) לחוק התיכנון והבניה.

...

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה כי החלטתי לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" ולזכות את הנאשם.

נשאל העד על סמך מה קבע שהמבנה מושא האישום נבנה על ידי הנאשם והשיב: "הסתמכתי על כך שהגיש בקשה בשנת 2009 ולכן קבעתי שזה המבנה...בגלל שהגיש הבקשה על שמו". בהמשך נשאל העד כך והשיב: "ש. זה עניין של מסקנה?

העיד, כאמור מפקח הבניה, כי אין בידי המאשימה ראיות הקושרות את הנאשם לבניית המבנה ולשימוש בו והמדובר בסברה "מסקנה" (פרוטוקול מיום 19.05.2022 עמ' 10 שורות 5-12) שהעד הגיע אליה בעקבות בקשה לקבלת היתר משנת 2009 שהוגשה על ידי הנאשם והמתייחסת לחלק אחר של המקרקעין ולא לחלק בו נבנה המבנה נשוא כתב האישום שבפני.

בנסיבות אלה, אני סבורה, כי לא עלה בידי המאשימה להביא ראיות ברמה הבסיסית הנדרשת בהתאם לשלב הדיוני בו ההליך נמצא, הקושרות את הנאשם בזיקה לבניית המבנה ולשימוש האסור בו ולפיכך, אני מקבלת את טענת ההגנה לפיה "אין להשיב לאשמה" ובהתאם להוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי אני מורה על זיכוי הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

כן נטען כי באותה תקופה בנה המערער ללא היתר מרפסת פתוחה בשטח של כ- 8.5 מ"ר. בסעיף 3 לעובדות כתב האישום, צוין כי "הנאשם מואשם בבצוע העבודות והשמוש בלא היתר בהיותו בעל הנכס, המשתמש בפועל בנכס, והאחראי לבצוע העבודות והשמוש". בפרק ב' של כתב האישום המתוקן, שעניינו "הוראות החיקוק שלפיהן מואשם הנאשם", מיוחסת למערער עבירה של "ביצוע שימוש הטעון היתר לפי חוק התיכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) בלא היתר כאמור – עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(ב) לחוק..." (הדגשה שלי, ר.פ.פ.).

...

בית-משפט קמא קבע כי לבנייה הנדונה אין היתר בנייה, זאת בהתבסס על עדותו של המפקח יוסי מרום, וכן על האמור בהכרעת הדין הראשונה בעניין זה. לדבריו "כבר בראשית עדותו בדיון האחרון טען הנאשם כי ההיתר לקומת הקרקע הוא זה אשר מתועד במוצגים נ/1-נ/6 - תיק היתר 82/725. בסעיף 20 להכרעת הדין מיום 21.10.2020 דנתי בפריט אישום א(1)(2). עיקרו של הדיון, מסעיף 20(ב) ואילך, התייחס לטענת קיומו של היתר לבינוי (היתר 21132 על בסיס תיק היתר 82/725). כלל המוצגים והעדויות נותחו והוצגו קשיים רבים מאוד המפריכים כל סיכוי (ובמשמע: כל ספק סביר לטובת הנאשם) שההיתר האמור מכשיר את הבינוי מושא ההליך; המסקנה התייחסה בפירוש לכך שההיתר לא מתייחס לאיזה מחלקי הבינוי ולא רק בעניין קומה 2 (הקומה שמעל קומת הקרקע). אין צורך לחזור על האמור שם. ההנמקות בהכרעת הדין מיום 21.10.2020 תקפות גם כעת ומלמדות כי לבינוי מושא דיוננו אין היתר". לגבי המרפסת, התייחס בית-משפט קמא בהכרעת הדין השנייה לכך שכתב האישום מייחס למערער בנייה ללא היתר, ולכך שהוכח כי לא היה היתר לבניית המרפסת, אך מועד הבנייה אינו ידוע ואפשר שעבירת הבנייה התיישנה, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת שימוש ולא בעבירת בנייה.

בסופו של דבר בית המשפט הרשיע בעבירה שצוינה בכתב האישום, לפי סעיף 204(ב) לחוק ובהתאם לכך גם גזר את דינו של המערער.

אשר לטענה בדבר תחולתו של "חוק החנינה" על המבנה – מקובלת עליי קביעת בית המשפט בסעיף 9 להכרעת הדין השנייה, לפיה לא מדובר בבינוי שהיה קיים ושמיש לפני המועד הקובע לעניינו של "חוק החנינה", 5.6.1967.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור באשר להרשעתו של המערער להידחות.

על פי הנטען בכתב האישום, על פי עובדות כתב האישום, כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בבית השלום בקריות בת"פ 6832/01 וזאת בגין ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התיכנון והבניה של בניית תוספת מעל ביניין קיים- בניית קומה נוספת בשטח של כ- 117 מ"ר ובניית תוספת בשטח של כ- 8 מ"ר, חלקה בתוך קו ביניין.

...

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לזיכוי הנאשם בשל טענה של "אין להשיב לאשמה.

בשל צאתי לשבתון אני קובעת להמשך שמיעת ראיות הגנה וסיכומים בעל פה ליום 4.1.24 בין השעות 10:00 ועד השעה 12:00 .ככל שישנם עדי הגנה הם יוזמנו למועד זה. כמו כן יהיה הנאשם ערוך לעדותו ככל שיבקש להעיד.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים ותזמנם למועד שקבעתי.

בפני ערעור הנאשמים על הכרעת הדין וגזר הדין של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופט עמית רוזינס), שניתנו במסגרת תו"ב 61927-08-19 ביום 14.06.22 וביום 01.06.23 (בהתאמה) ובגדרם הורשעו המערערים בכך שבמהלך השנים 2016 עד 6.3.2017 ביצעו במקרקעין בשטח כולל של כ-1,815 מ"ר עבודות בניה ושימוש ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"); ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטייה מהוראות תכנית לפי סעיף 204(ב) לחוק; ושימוש בקרקע חקלאית בנגוד להוראות התוספת הראשונה לפי סעיף 204(ג) לחוק.

...

כפי שקבע בימ"ש קמא, הפסיקה מתייחסת לנושא הרווח הכלכלי מביצוע עבירות בניה ושימוש ללא היתר וקובעת כי על העונשים שנגזרים על מי שמורשע בעבירות אלה לשמש גם גורם הרתעה נגד העבריין ונגד עבריינים פוטנציאליים במטרה להפוך את ביצוע עבירות מסוג זה לבלתי כדאי מבחינה כלכלית [רע"פ 1704/14 סדן נ' עיריית תל אביב (13.04.2014); רע"פ 4679/10 שמשון נ' עיריית תל-אביב-יפו (01.08.2011)].

בסיכומו של דבר, לא מצאתי כל פגם המצדיק התערבות בהכרעת הדין או בגזר הדין של בימ"ש קמא.

גם בגזר הדין לא נפל פגם או חריגה ממדיניות הענישה המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. הערעור נדחה.