האם זכאית התובעת למענק "עבודה מועדפת" לפי סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי" או "החוק")?
רקע עובדתי:
התובעת, ילידת 1994, השתחררה משרות סדיר ביום 16.7.2014.
לכן, לא ניתן לראות במאפיה כמפעל תעשייה, כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי.
...
לפיכך, "מבחינת תכלית החוק לא די בעצם עשיית העבודה המועדפת. יש הכרח כי אותה עבודה תבוצע במקום עבודה שחסרים בו עובדים על פי צרכי המשק ואין זו דרישה פורמליסטית כלל. מלצר במסעדה למשל, לא זכאי למענק להבדיל ממלצר בבית מלון, בשל צרכי המשק להפניית אנשים לבתי המלון. לכן דין הערעור להיחרץ על פי סיווג מקום העבודה במקרה שלפנינו. על פני הדברים מקום העבודה נראה בעיני יותר שייך לשירותים מאשר לבתי מלאכה" (ההדגשות הוספו).
לא זו אף זו, התובעת טענה, כי עסקה בתקופה שבמחלוקת באריזה בלבד, טענה שלא הוכחה, וממילא גם אין מדובר בעבודת "ייצור".
לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לסווג את החנות בה הועסקה התובעת כמפעל ב"תעשיית המזון", ובהתאם כעונה להגדרת "עבודה מועדפת".
לאור קביעתי הנ"ל, אין אני נדרש לבחון את היקף עבודתה של התובעת בחנות, שכן ממילא אין היא עומדת בתנאי הראשון של עבודה "במקום עבודה נדרש". אך למעלה מן הצריך אוסיף, כי לא הוכחה עבודה במשרה מלאה, כשהתובעת עצמה אישרה בעדותה כי: "נכון שהיו ימים שעבדתי רק שעתיים או פחות. אני משיבה, נכון, כי זה היה לפי הצורך, היו גם ימים שלא היה מה לארוז, אז לא הייתי אורזת.
סוף דבר: לאור האמור, משקבעתי שאין לראות במקום העבודה כמפעל תעשייה כהגדרתו בחוק, התביעה נדחית.