עיקר טענות התובעים הוא כי הנתבע ידע גם ידע על בעיית הרטיבות בדירתם קודם להסכם המכר, ועליו לשאת בתשלומים שהוציאו עקב כך. כמו כן, הקבלן אשר בנה את הדירות היתנער מהאחריות המוטלת עליו על פי חוק המכר, ומותיר את לקוחותיו להיתמודד בגפם עם ליקויי הבנייה.
אשר על כן, התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בעלות סתימת חלון הגג ופתיחת חלון קיר בסך 3,250 ₪, עלות הצלום הטרמי בסך 1,200 ₪, עלות עבודות האיטום בקיר בסך 7,080 ₪, עלות עבודות האיטום בדירה התחתונה בסך 3,600 ₪, שווי ירידת ערך של הדירה בעקבות אי אחריות הקבלן בסך 12,000 ₪ וכן נזק לא ממוני על סך של 5000 ₪.
בשל כך וככל הנראה גם בשל שימוש לא תקין במערכת הביוב מצידם של השכנים מלמטה, נוצר גם עומס על צנרת הביוב בדירה למעלה, מה שגרם לסתימות.
בעוד המוכר נידרש להראות שהקונה ידע בפועל על אי ההתאמה ידיעה ממשית כדי לשלול ממנו את האפשרות להסתמך עליה, הקונה נידרש להראות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת על אי התאמה (ראו מנחם מאוטנר "'יוצרי סיכונים' ו'נקלעי סיכונים' – הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה משפטים טז (תשמ"ו) 92). צא וראה, כי חוק המכר אימץ את ההשקפה לפיה האחריות המוטלת על המוכר היא רחבה יותר מאשר על הקונה בכל הנוגע לבדיקת הנכס וחובת הגילוי באופן שעיקרון "ייזהר המוכר" גובר על פני עיקרון "ייזהר הקונה" (ראו עניין שיפריס).
...
כך, לא ניתן להסתמך על קיומה של תניית פטור, לפיה בדק הקונה את הנכס ומצא אותו מתאים לצרכיו ומטרותיו ולכן הוא מוותר על כל טענה כלפי המוכר בגין טיב הדירה או אי ההתאמה, וכי הנכס נמכר במצבו הנוכחי " as is". טענה כגון דא אין בה למנוע מהקונה לטעון לאי התאמה, שכן ההוראה ההסכמית נדחית מפני הוראת החוק הקוגנטית הקבועה כאמור בסעיף 16 לחוק המכר (וראו לעניין זה גם סעיף 7א (א) לחוק המכר הקובע כי אין להתנות על הוראות חוק זה אלא לטובת הקונה או קונה המשנה).
העולה מהמקובץ, כי בהתאם לסקירת המומחה אשר הוצגה בפני בית המשפט מטעם התובעים וממכתב השוכרים, לא נותר ספק כי בדירה עובר למסירתה לידי התובעים היו נזקי רטיבות שמקורם בנזילה.
בעיית הביוב - השוכרים ציינו בדוא"ל מיום 4.11.2013, כי בעל הבית, הנתבע, שילם להם לאינסטלטורים שהביאו בגין הבעיה עם הביוב ובסופו של דבר הוא הביא אינסטלטור משלו בליווי בעל מקצוע נוסף שהחליף את כל צינור הניקוז שהיה קודם לכן משותף למספר דירות שונות בבניין.
