סרט צילום מצלמות אבטחה כראיה בבית משפט: קבילות ומהימנות

בכל הנוגע לטענות התובע ביחס להתרשלות המישטרה בכך שלא תפסה את צלומי מצלמת האבטחה בבנק, נטען כי המישטרה כלל לא הסתמכה על אותם צילומים לצורך ביסוס ראיותיה ולא היה בהם כדי להכריע את הכף לכאן או לכאן שכן המצלמה כלל לא כוונה למקום הארוע ומשכך דין טענת התובע להדחות.

סמיכות זמנים זו בין הארוע, לפניה לבית החולים ולמשטרה, מלמדת כי בזמן אמת נתנה הנתבעת גרסה מלאה לאירועים הנתמכת בממצאים חצוניים, דבר הנותן משנה תוקף למהימנות גירסתה.

בהערת אגב, למרות שמדובר בראיות לא קבילות, במסגרת ראיותיה הגישה המדינה את תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לנתבעת ולתובע בינואר 2011 (נספח ח') הנתבעת נישאלה במהלך הבדיקה האם סטירה לתובע לפני כשנתיים והאם הכתה אותו בפניו באמצעות ידה בבנק דיסקונט.

(ראה ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 392 (2002), ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, 2.4.12), ועל כן טענתו כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי הסירטון נערך ונחתכו ממנו 5 דקות, גם אם הייתה נכונה, לא רשאי התובע להסתמך עליה כממצא עובדתי בהליך זה. עיון בפסק דינו של בית המשפט בעירעור, ע"פ 31545-06-15 (כב' השופטת ג' שלו) מלמד כי התובע זוכה מחמת הספק בעיקר בשל מחדלה של המישטרה אשר לא תפסה את המצלמות מיד לאחר הארוע ולא איתרה את הטכנאי אשר הוריד את הסירטון מהמצלמות.

בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שאין ראיה לכך שמישהו חיבל בזדון בסרט, לא ניתן לשלול את האפשרות שבאותן 5 דקות שאינן מופיעות בסרט היה דבר מה משמעותי להגנת התובע.

...

סוף דבר בתביעה שכנגד בגין תקיפת התובעת שכנגד אני מחייב את הנתבע שכנגד, התובע, לשלם לתובעת שכנגד סך של 25,000 ₪.

בגין הגשת הקובלנה כנגדה אני מחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 20,000 ₪.

אני מחייב את הנתבע שכנגד במלוא הוצאות התובעת שכנגד בגין האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומה, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

בסיכומיה, היתמקדה הנתבעת 1 בטענתה לדחיית התביעה כנגדה בשל דלות הראיות התומכות בהוכחת הנזקים הנטענים, וכן בתקיפת קבילות קלטת מצלמות האבטחה שצרף התובע כראיה מטעמו, בהיותה חלקית ומתעדת קטעים נבחרים (ע"י התובע) מסליל ההקלטה של המצלמה בחנות, ללא קול.

לגירסת הנתבעת 1, בהנתן העובדה שסרט הצלום עבר עריכה ונוכח העידר קולם של המעורבים, הרי שביהמ"ש אינו יכול להכריע בשאלת התקיימות יסודות עוולת לשון הרע המיוחסת לנתבעים.

לפיכך, מבקשים הנתבעים 2-3 כי בית המשפט יתעלם ממסמכים אלה ולא ייתן להם משקל ראייתי כלשהו.

לאחר צפייה בסרט מצלמת האבטחה שהציג התובע בפניי, נוכחתי כי הנתבעים 2 ו-3 הגיעו לחנות התובע, כאשר בשלב הראשון היתנהל שיג ושיח בין התובע לבין הנתבע 2 שאת תוכנו לא ניתן לדעת בהיעדר קול בסירטון כאמור.

אל מול עדותו זו של התובע, ניצבות עדויות הנתבעים 2-3 שהיו מגמתיות ולא הותירו עליי רושם מהימן.

...

יצוין כבר עתה, כי לא שוכנעתי כי האירועים העומדים במרכז התביעה דנן מהווים עוולת "לשון הרע, כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, ולהלן טעמיי לכך.

גם הטענות בגין טיפול פסיכולוגי נטענו בעלמא ללא שנתמכו בראיות ומשכך, דינן להידחות.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 22,880 ₪.

הכלל לגבי קבילותה של הקלטה נקבע עוד בע"פ 639/79 דוד אפללו נ' מדינת ישראל, לד(3) 561 (1980)‏‏: "השאלה העיקרית היא תמיד זו, אם ההקלטה משקפת נאמנה את הארוע, ואם התשובה על כך היא בחיוב, כי אז הונח היסוד לקבילותה." בע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, לח(4) 169 (1984)‏ ‏נקבע: "כדי שיהיה בידיו של בית המשפט להחליט על קבלת סרט ההקלטה או התקליט, יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של כמה תנאים מוקדמים... כי המכשיר או האמצעי האחר ששמש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו...שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו... שההסרטה או ההקלטה מהימנות ונכונות.. ההקלטה, המשקפת נאמנה את אשר צותת לו, היא הקבילה...". בנסיבות תיק זה אני קובעת כי המאשימה עמדה בתנאים הנדרשים על אף טענות ההגנה, ומכל מקום אני גם מקבלת את טענתה החלופית של המאשימה החלופית לעניין המעבר ממבחן של קבילות למבחן של משקל.

תפיסת קובץ וידיאו מזירת הארוע המתעד את התאונה הנה היתנהלות שגרתית, ולפיה במסגרת חקירות משטרתיות של תאונות דרכים, חוקרי ובוחני התאונות ממשטרת ישראל פונים לבתי עסק וביניהם עירית תל אביב לתפוס ו/או לקבל קבצי וידאו המתעדים תאונות דרכים אשר צולמו במצלמות האבטחה של בית העסק במסגרת ביצוע פעולות חקירה ואיסוף חומר ראיות הנוגע לאותן תאונות.

...

משכך אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והביאה ראיות אשר יש בהן די להרשעת הנאשם באחריות לתאונה ובכל העבירות המיוחסות לו וכי לא היה בהגנת הנאשם כדי לעורר ספק סביר אשר יש בו כדי לזכותו.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להרשיע את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

סוף דבר ובסיכום הדברים אוסיף ואומר כי אינני מקלה ראש בסבלו של הנאשם כלל וכלל אך אינני יכולה לקבל את דבריו כי הוא הנפגע היחידי שהרי אין חולק כי גם למעורבת בתאונה נגרם סבל, גם אם אין מדובר בפגיעה פיזית ממש, או כזו הנראית לעין.

הינה כי כן, על פי ההלכה הנוהגת היום בדיני הקבילות, ובהתאם למגמה הגוברת והולכת של מעבר ממבחני קבילות למבחני מהימנות ומשקל, ניתן לקבל סרט הקלטה - הן הקלטת אודיאו והן הקלטת וידיאו - כראיה קבילה במשפט פלילי, גם אם לא היתקיימו לגביו כל תנאי הקבילות הטכנית, אם הנאשמים אישרו כי הסרט אמין ומתעד את המציאות כהוייתה.

כך עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון מס' 11 לפסד"פ (ה"ח 78 (17.5.2005) עמ' 150), אשר בו תוקן סעיף 23א(ב) הנ"ל, אשר נאמר בהם בין היתר כי "בצוי חפוש הנוגעים למחשב וחומר מחשב, על בית המשפט לשקול באופן מיוחד את הפגיעה בפרטיותו של התופס במחשב וצדדים נוספים". נראה לי שכאשר עסקינן במצלמת אבטחה שמטרתה היא לתעד את המרחב הצבורי שבו היא מותקנת, אין מדובר כלל בנסיבות של פגיעה בפרטיותו של מאן דהוא, מפני שהדעת נותנת כי צילומו של אדם ברשות הרבים אינו מהוה כלל פגיעה בפרטיות.

...

מכל הטעמים הללו, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות שלפנינו, כאשר מדובר במצלמות שמתעדות את המרחב הציבורי, וכאשר היה יסוד להניח שיש בהן תיעוד של פשע שבוצע זה מקרוב, כלל לא נדרש צו שיפוטי לצורך הורדת הסרטון ממצלמות האבטחה, ולכן היעדרו של צו שיפוטי לא פגם בחוקיות התפיסה של מכשיר ה- DVR, ושל הורדת הסרטון שלאחר מכן.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא שאני דוחה את טענות ב"כ הנאשמים נגד קבילותו של סרטון האבטחה, ומקבל את בקשת המאשימה להגיש את הסרטון האמור.

הסרטון מתקבל אפוא כראיה בתיק ומסומן ת/22.

שנית, טען ב"כ הנאשם, כי הסרט שצולם במצלמות האבטחה של החנות אינו קביל, שכן הראיה העיקרית – המחשב – לא נתפסה ומנהלת החנות אינה יכולה להעיד לגבי תקינות מכשיר ההקלטה או אמינותו שכן איננה אשת מיקצוע.

ב"כ הנאשם למעשה מפנה בטיעוניו לסעיפים א ו-ב לכללי הקבילות והמהימנות כשלטענתו על פי כלל הראייה הטובה ביותר היה על המאשימה להגיש את המחשב, עליו הוקלטו הסרטונים, המשמש כראיה העיקרית במשפט ולא ניתן להסתפק בהגשת דיסק עליו נצרבו הסרטונים שהוקלטו על ידי המחשב, כראייה משנית.

בעיניין קורקין מתייחס בית המשפט גם למבחנים שנקבעו בהילכת שניר לקבילות סרט צלום לאור שנויי העיתים וההתפתחות הטכנולוגית בעידן שלאחר שנקבעה ההלכה בפרשת שניר.

...

לשאלת ב"כ המאשימה בחקירה הנגדית האם ידוע לו מועד יום הולדתה השיב תשובות מתלהמות וכשהוא נסער הוסיף "אני לא זוכר את ימי ההולדת, כשמזמינים אותי אני הולך". כשנדרש לסיבה שהזכיר לראשונה בבית המשפט את היום ההולדת השיב "אולי לא התכוונתי לקנות, אבל כדי להרגיע את הילדה אמרתי לה את זה". גם דינה של טענת הנאשם לפיה לא ראה את הקטינה נוטלת את המצלמה ויוצאת עמה מהחנות, להידחות.

לסיכום אתייחס לשתי טענות נוספות שהועלו על ידי ב"כ הנאשם.

אשר על כן, לאור קביעתי כי סרטוני האבטחה קבילים וכי עולה מהם בבירור ומעבר לכל ספק סביר שהנאשם הורה לקטינה לגנוב את המצלמה, וכן לאור התרשמותי מחוסר אמינות גרסתו של הנאשם, הגעתי למסקנה כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

התוצאה היא שאני מרשיעה את הנאשם בעבירת גניבה על פי סעיף 384 לחוק העונשין.