ספקות בכשרותו אינם כנגד הדרישה להוכיח חוסר כשירות

דיון והכרעה טענת הנאשם מיתמקדת בשתי נקודות זמן: האחת, בשלב ביצוע העבירה הוא לא היה אחראי למעשיו (כלומר, העדר אחריות פלילית) והשנייה, בשלב המשפט הוא אינו כשיר לעמוד לדין (אי כשרות לעמוד לדין).

יש הטוענים כי מידת ההוכחה הנדרשת על הטוען לאי כשירות לעמוד לדין היא על פי מאזן ההסתברויות ויש הטוענים כי היא על פי אמת מידה של הספק הסביר.

המומחה קבע כאמור, בין היתר, כי "מדובר במחלה מוחית ניוונית, מיתקדמת באופייה שאינה ניתנת לריפוי. בנתונים אלו יכולת ההבנה שלו ויכולת השיפוט פגועים במידה משמעותית ביותר. הדבר מסביר את היתנהלותו הבלתי סבירה מול האיום בדבר מאסר בפועל התלוי ועומד נגדו. לדעתי הנאשם חסר יכולת שיפוט והבנה את הנעשה סביבו זאת בשל השטיון המתקדם ממנו הוא סובל. לדעתי הנאשם אינו מסוגל להבין את הצוים שהוטלו עליו בידי המדינה האוסרים עליו לנהוג ואינו מסוגל להפנים כי נהיגה בתקופת שלילה עלולה להביא אותו למאסר בפועל". כלומר המומחה ביסס את מסקנתו על "היתנהלותו הבלתי סבירה" אשר מעולם לא נבדקה על ידו.

סוף דבר לאחר שעיינתי בחוות של הפסיכיאטר המחוזי וכן בחוות הדעת הנוירולוגית מטעם ההגנה ולאחר ששמעתי את שני המומחים בפניי הגעתי למסקנה כי הנאשם לא הצליח להוכיח ברמת היסתברות כנדרש כי אינו מסוגל לעמוד לדין ולכן אני דוחה את הבקשה להפסקת ההליכים נגדו; בנוסף, משלא הצליח הנאשם לעלות ספק סביר בשאלת אחריותו למעשיו בעת ביצוע העבירות אני דוחה את בקשתו לזכותו בדין.

...

בנסיבות אלה, המסקנה בדבר מסוגלותו לעמוד לדין הינה בהתאם לחוות דעת המומחים בלבד.

משכך, דין טענה זו גם היא להידחות.

סוף דבר לאחר שעיינתי בחוות של הפסיכיאטר המחוזי וכן בחוות הדעת הנוירולוגית מטעם ההגנה ולאחר ששמעתי את שני המומחים בפניי הגעתי למסקנה כי הנאשם לא הצליח להוכיח ברמת הסתברות כנדרש כי אינו מסוגל לעמוד לדין ולכן אני דוחה את הבקשה להפסקת ההליכים נגדו; בנוסף, משלא הצליח הנאשם לעלות ספק סביר בשאלת אחריותו למעשיו בעת ביצוע העבירות אני דוחה את בקשתו לזכותו בדין.

כללו של דבר, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מהו רף ההוכחה הנידרש על מנת להכריע בסוגיה של אי כשירות? שאלה זו התעוררה בפסיקה מספר פעמים, אך בית משפט זה נימנע מלהכריע בה: בע"פ 1526/02 הנ"ל: "ככל שידיעתי משגת, השאלה של מידת ההוכחה המוטלת על הטוען להעדר כשירות לעמוד לדין, טרם נדונה בבית משפט זה. בערכאות הדיוניות ניתן למצוא גישות שונות בעיניין. יש אומרים שמידת ההוכחה היא במאזן הסתברויות (ראו ת"פ (ת"א) 2451/99 מדינת ישראל נ' כדורי, ניתנה ביום 18.2.02, מפי השופטת אמסטרדם, פסקה ח). ויש אומרים כי די לו למבקש הפסקת הליכים נגדו כי יוכיח קיומו של ספק סביר בדבר העידר כשירותו לעמוד לדין (ראו ת"פ (שלום – י-ם) 3103/98 מדינת ישראל נ' אוגדן מפעלים כלכליים בע"מ, ניתנה ביום 19.6.00, מפי השופט מינץ, בהסתמכו על תפ"ח 59/96 (ת"א) מדינת ישראל נ' פלוני, ניתנה ביום 31.3.97, מפי השופט המר; הגם שאינני בטוח אם השופט המר אכן כיוון לגישה זו, וראו החלטתו, פסקה 29). השיקולים בעיניין זה הם שונים. בין היתר, יש להביא בחשבון את העובדה שמאז תיקון 39 ל[חוק העונשין](http://www.nevo.co.il/law/70301), מידת ההוכחה של הגנת אי שפיות הדעת (בזמן מעשה) היא אך העלאת ספק סביר, שלא הוסר, בדבר התקיימות הסייג (ראו להלן סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין). מנגד, אין להיתעלם מכך שהטענה בדבר אי מסוגלות לעמוד לדין – להבדיל מטענה לתחולת סייג אי שפיות הדעת – היא טענה דיונית באופיה, מה שעשוי להוביל דוקא למסקנה כי מידת ההוכחה הדרושה היא במאזן הסתברויות. תימוכין נוספים לגישה האחרונה ניתן למצוא בלשון סעיף 15(א) ל[חוק טפול בחולי נפש](http://www.nevo.co.il/law/70314): "ובית המשפט סבור ... כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין", וכן בלשון סעיף 170(א) ל[חסד"פ](http://www.nevo.co.il/law/74903): "קבע בית המשפט ... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין". לשון זו – "סבור" ו"קבע" – מרמזת כי לא די בהעלאת חשש שמא הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, אלא נידרש כי בית המשפט יהיה בדיעה ויקבע, באופן פוזיטיבי, שכך הוא הדבר" (שם, פסקה 26(ב), הדגשות במקור – י"ע).

מידת ההוכחה: לטעמי, מידת ההוכחה בה נידרש הנאשם לעמוד היא של מאזן הסתברויות, וזאת מהטעמים הבאים: כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין בע"פ 1562/06 הנ"ל, הלשון בה השתמש המחוקק בסעיף 15(א) לחוק טח"ן ובסעיף 170 לחסד"פ "מרמזת כי לא די בהעלאת חשש שמא הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, אלא נידרש כי בית-המשפט יהיה בדיעה ויקבע, באופן פוזטיבי, שכך הוא הדבר". מתוך היקש לרף ההוכחה של מאזן הסתברויות שבו על נאשם לעמוד לצורך ענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, ואף מדרך של קל וחומר, בהנתן האופי הדיוני של הטענה לחוסר כשירות.

הזכרנו את חזקת הכשרות המשפטית בסעיף 2 לחוק הכשמ"א. המדובר בחזקה שבדין, שעל מנת להפריכה נידרשת מידת הוכחה של מאזן הסתברויות (דנ"א 1516/95 מרום נ' היומ"ש, פ"ד נב(2) 813, 834 (1998)).

...

.] סבורני כי העומס הנוסף שיהא כרוך בבירור אי-הכשירות בראי חוק סדר הדין הפלילי, בהשוואה לבחינתו ביחס לסייג תקנת הציבור בלבד, אינו רב. משכך, דומני כי ניתן להשלים, בנסיבות אלו, עם הכבדה מוגבלת זו בשם חשיבות הזכות להליך הוגן" (שם, פסקה 16, הדגשה הוספה – י"ע).

אני מסכימה עם חברי השופט עמית כי דין הערעור להידחות.

לכתחילה, בהסתמך על חוות דעת שהגישה המערערת לבית המשפט, ביקשה להפסיק את הליך ההסגרה נגדה על יסוד הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); ולאחר בדיקות וחוות דעת נוספות, והסכמה שניתנה על ידי המשיב, נעתר בית המשפט לבקשה ובהחלטה מיום 2.6.2016 אמנם הורה על הפסקת ההליכים.

דין הערעור אפוא להידחות ונמצאנו שמים סוף לסאגה שנמשכת זה שנים ארוכות בנושא כשירותה של המערערת וצברה מימדים ונפח הרבה מעבר לנדרש החורגים מאופיו ומתכליתו של דיון בבקשת הסגרה, עד כי דומה כי נדרש להציב סכר כדי לעוצרה.

הבנים טוענים כי האם סבלה מדמנציה מיתקדמת ותת תזונה חמור וכתוצאה מהזנחה מתמשכת של המשיבה, המנוחה נאלצה להתאשפז במהלך חודש מאי 2016 , תוך שהמשיבה מסתירה מידע רפואי הקשור לאמה, עד כדי כך שהרופאים במחלקה סברו כי יש להגיש תלונה כנגד המשיבה בגין הזנחת קשיש חסר ישע.

((2001) 321 ,עמ' 332 ,( 2005 ); רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה( 2 ) הנטל להוכחת מיגבלה על כושרו של המצווה לצוות במועד עריכת הצוואה מוטל על מי שטוען למיגבלה זו ולאי כשירותו של המצווה, כאשר כמות ההוכחה הנדרשת אינה עניין של מה בכך 8 , 760 ; (ע"א 851/79 ( ואין די בהעלאת ספקות גרידא (ע"א 279/87 רבינוביץ נ' קריזזל , פ"ד מג ( .

.( (עמ' 137 שורות 21-29 ככלל, כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק- דין (סעיפים 2-1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962- ).

...

העתירה להשבת מיטלטלין נדחית.

סוף דבר; 43 לפסק דין זה. – ההליך ההתנגדות בת"ע 24418-04-17 מתקבל וההכרעה מצויה בסע' 23 .

צו ירושה יינתן במסמך נפרד בת"ע 15334-05-18 25 53 - התביעה בתמ"ש 32599-06-16 מתקבלת באופן חלקי וההכרעה מצויה בסעיפים לפסק דין זה. המזכירות תמציא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, תסרוק אותו ב 2- ההליכים שבכותרת וכן בת"ע 15334-05-18 ותסגור את שלושת ההליכים.

המתנגד זנח הטענה בדבר מצבה הרפואי של המנוחה בשלו לא היתה המנוחה כשירה לחתום על צוואה ולא הוצגה על ידו כל ראיה בדבר חוסר כשירותה של המנוחה.

לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה הנדרשת מן המתנגד אינה עניין של מה בכך.

כפועל יוצא מדבריי אלו, ומשלא הוכח בפועל קיומו של כל יסוד מיסודותיו של סעיף 35 לחוק הירושה, יש לדחות גם טענה זו לפיה יש לפסול את צוואת המנוחה מכוחן של הוראות סעיף זה. שאלת סבירותה של הצוואה וכיבוד רצונה של המנוחה לטענת המתנגד צוואת המנוחה אינה מתיישבת עם היתנהגות המנוחה כלפיו משך כל שנות חייהם המשותפות, אין לה כל הסבר הגיוני כל שכן שמדובר ברצונה החופשי של המנוחה ונישולו מצוואתה מעיד על חוסר סבירות.

באשר לכספי פוליסת ביטוח המנוחה המוחזקים בחברת "כלל", בתובענה אותה הגישה חברת "כלל" כנגד הצדדים כולם (תמ"ש 25478-07-19 ), שעה שאלו אינם כוללים רשומי מוטבים, הרי שבהתאם לפסק דיני מיום 29/1/2020 , על חברת "כלל" לפעול בהתאם לפסק דין זה. כך הדברים באשר לתובענה לדמי שימוש ראויים (תמ"ש 32601-05-19 ), אותה הגישו הנתבעים ובה הורתי ביום 16/9/2019 על הפסקתה עד למתן פסק דין חלוט בתביעות אלו, ומכאן כי על התובע לשאת במחצית מדמי השמוש בלבד לידי הנתבעים, בהתאם לחוות שמאית, כפי שקבעתי בהחלטתי.

...

בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה, אני מורה כדלקמן: תביעת התובע בדבר היותו בבחינת "ידוע בציבור" של המנוחה, כמו גם כי בין הצדדים 21  היה שיתוף רכושי – מתקבלת.

ההתנגדות לצוואת המנוחה מיום 19/7/2018 – נדחית.

23  ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 27/10/2015 ואני קובע כי צוואה זו היא בת 24  תוקף.

העד נישאל אם בעת החקירה הבחין במשהו חריג בנאשם, והשיב שהוא אינו זוכר אותו וכי בדרך כלל הוא מתעד דברים חריגים במסגרת "הערת חוקר". כשנשאל אם כשבדק את הרישום הפלילי של הנאשם הבחין בתיקים שבהם נמצא שהוא אינו כשיר לעמוד בדין, השיב שכפי הנראה לא שם לב לכך.

כאמור במסגרת מבחן זה יש להרחיב את זוית ההתבוננות ולבדוק את השתלבותן של הראיות החיצוניות בהודאה, לחיוב ולשלילה, דהיינו האם קיים "דבר מה חסר" או "דבר מה סותר". זאת כדי לברר האם ראוי ונכון יהיה להרשיע את הנאשם על פי הודאת החוץ.

לאור כל האמור הגעתי למסקנה שהודאת החוץ שמסר הנאשם היא הודעת אמת ובעלת משקל רב. ממצאים עובדתיים ומשפטיים על יסוד עדות השוטר כשלעצמה, ועל יסוד הודאת הנאשם אשר עדות השוטר ותפיסת הסכין מהוות לה דבר מה, ועל יסוד משקלן המצרפי של כלל הראיות, אני קובע שהוכח ברף הנידרש בפלילים שהנאשם החזיק בתיקו סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח שהחזיקה למטרה כשרה.

השאלה אותה נידרש בית המשפט לבחון היא אם מחדלי החקירה מקימים חשש כי הגנתו של הנאשם קופחה, מכיוון שנוצר לו קושי להיתמודד עם חומר הראיות נגדו או להוכיח את גירסתו שלו (ע"פ 2694/14 חדאד נגד מדינת ישראל (6.9.2016); ע"פ 4226/11 אבו חדיר נגד מדינת ישראל (15.2.2016)).

ב-רע"פ 9306/20 ברגות נגד מדינת ישראל (29.04.2021) (פסק דינו של כב' השופט א' שטיין) חודדה ההלכה בנוגע למחדלי חקירה ונקבע שמחדלי חקירה שמהם זכאי הנאשם להיבנות הם בגדר רשימה מוגבלת ומצומצמת של מחדלים חמורים, שעיקרם הוא אי נקיטת פעולה חקירתית מתבקשת באופן המטיל ספק רציני בראיות שבאות להפליל את הנאשם.

...

לפיכך אין במחדל זה כדי לשנות התוצאה ועל כן הטענה נדחית.

סוף דבר אני קובע שעובדות כתב האישום והוראת החיקוק שיוחסו לנאשם הוכחו ברף הנדרש בפלילים.

אני מרשיע את הנאשם בהחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.