ספירת תקופת ההתיישנות בדיני עבודה

עוד נפסק כי מהיום בו התגבשו העובדות המהותיות המזכות לכאורה את התובע בקיום החוק כלפיו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ "אילו הגיש התובע באותו יום תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין" (ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בפרוק פד"י מ"ד (2) (265, 271)).

בסעיף 9 להסכם נרשם כי עובדים אלה התקבלו לעבודה בקק"ל עד ליום 1.1.1995 והם אינם בגדר "עובדים שנכנסו לעבודה החל ביום 1.1.95 והמבוטחים בפנסיה צוברת". אין מחלוקת כי התובע היתקבל לעבודה בקק"ל ב-27.9.95 והמינוי הזמני לתקופת הניסיון היה ב-26.11.95 (נספח 2 לתצהיר טובול).

...

התובע טען כי הופלה לעומת עובדים אחרים וכי אינו יכול לוותר על זכותו לפנסיה תקציבית מכוח הסכם קיבוצי, במקרה זה חוקת העבודה בקק"ל. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות מהותית, שיהוי ומניעות וכי גם לגופו של עניין בוטח התובע כדין בביטוח מנהלים.

המחלוקת האם יש לדחות את התביעה בשל התיישנות מהותית.

אין מקום להצהיר כי היה זכאי לפנסיה תקציבית, בקשה זו לסעד הצהרתי נדחית.

התביעה להחזר דמי גמולים נדחית, כך גם התביעה לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, בגין אפליה ובגין עגמת נפש.

לאחר ששקלנו לעניין ההוצאות, ותוך שאנו ערים לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה לפיה אין מקום להשית על פנסיונרים הוצאות, מצאנו כי בנסיבות הליך זה יש מקום לחייב את התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסכום סמלי של 5,000 ₪.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, שכותרתו "תובענה שנדחתה", קובע כך: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". מכאן שיש לבדוק האם התביעה החדשה הוגשה "בשל אותה עילה". לטענת המבקשים, עילותיה של התביעה הנוכחית שונות בתכלית מאלו שנטענו על ידי המשיב בתביעתו בבית הדין האיזורי לעינייני עבודה.

כפי שנקבע בעיניין ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166, בעמ' 192, שאליו הפנו שני הצדדים בטיעוניהם: "קיימת זהות בתשתית העובדתית המשותפת לשתי התביעות. אותה תשתית עובדתית יכול שתקים עילות בתחומי משפט שונים. כך ראינו כי בתביעה הראשונה הוכרע הדין בעילה של הבטחה שלטונית שהופרה. מכוח אותן עובדות יכולות לקום עילות אחרות, כגון עילות במסגרת דיני חוזים, נזיקין, עשיית עושר ולא במשפט. אם עילות אלה היו מועלות בתובענה הראשונה ולא היו נדונות על-ידי בית-המשפט, היה ניתן לטעון כי לגביהן לא נוצר השתק עילה, ועם הגשת התובענה הראשונה שהכילה אותן והמנעות בית-המשפט מלפסוק בהן, נפסקה תקופת ההתיישנות לתקופה שמאז הגשת התובענה הראשונה ועד למתן פסק-דין בה. לעומת זאת אם לא הועלו עילות אלה בתובענה הראשונה - ועולה מן החומר שלא הועלו - הרי שהיה על התובעים להגיש תביעה על בסיס עילות אלה או לבקש לצרפן לתובענה המקורית תוך שבע שנים מיום היוולד העילה. הדבר לא נעשה, והתביעה החדשה הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות". בעיניינו, התשתית העובדתית של שתי התביעות משותפת, ואולם עילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם עילת התביעה החוזית, לא נכללו בתביעה הראשונה.

...

תקופה זו עולה על 7 שנים, כך שתביעת המשיב התיישנה ודינה להידחות על הסף.

לא מצאתי כי יש לקבל את בקשת המבקשים ולדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות.

סיכום כפי שנקבע לעיל, תביעת המשיב נגד המבקשים נדחית מחמת התיישנות.

התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1, אשר על פי הטענה היה במועדים הרלוואנטיים מנהל עבודה מטעם הנתבעים 2,3 ו-4, כנגד הנתבעים 2 ו-3, שהיו קבלנים ובעלי מניות בנתבעת 4 ולצורכי דיני הבטיחות בעבודה שררו בין התובע לבין כל אחד מהם יחסי עובד מעביד, וכנגד הנתבעת 5 כמבטחת הנתבעים.

בית המשפט התיר לתובע לחדש את התביעה בתוך 18 חודשים מיום מחיקתה, שלא יבואו במניין תקופת ההתיישנות.

...

יש לדחות את הבקשה, נוכח מצבו הכלכלי הקשה שלא מאפשר לו להפקיד ערובה.

אשר על כן, אני מורה כי התובע יפקיד בקופת בית המשפט ערובה בסך 7,500 ₪ תוך 45 יום מהיום.

העובדות וטענות הצדדים הנדרשות לצורך הכרעה ביום 23.6.2016 הגיש התובע תביעה בתיק סע"ש 47031-06-19 כנגד הנתבעת, בטענה כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא זכויותיו עבור תקופת העבודה מחודש 12/2011 ועד לחודש 1/2014 (להלן – "ההליך הראשון").

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית   סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן: "15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." בהתאם להלכה הפסוקה, תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, "להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת היתיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההיתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות....הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי...ועם התודעה כי מרוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההיתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההיתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות"….

מנגד, בבסיס דיני ההתיישנות עומדים, נוסף על אינטרס התובע, האנטרס הצבורי והאנטרס של הנתבע.

...

לא מצאנו כי יש להימנע מלהחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות על מקרה זה. ההליך הראשון לא הוגש כתביעת סרק והוגש במטרה שיתברר.

לא שוכנענו כי התובע עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או פעל בתום לב ועיון בהליך הראשון מעלה כי דווקא הנתבעת היא זו שנמנעה מקידום ההליך.

סוף דבר: הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות התביעה, נדחית.

התובע מכוון כנראה לסעיף 11 לחוק ההתיישנות לפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שיכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". התשתית הראייתית הדלה שהונחה על ידי התובע רחוקה מלתאר מצב בו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי.

עם זאת, בכל הקשור לקביעה בדבר קיומם של יחס עובד מעביד בית המשפט העליון העיר כי "ספק אם פסיקתו של בית הדין לעבודה תהווה מעשה בית דין לעניין השאלה האם מתקיימים יחסי עובד-מעביד שכן נקבע לא אחת בפסיקה כי המבחנים ליחסי עובד מעביד בדיני הנזיקין אינם זהים למבחנים ליחס עובד מעביד בדיני עבודה" (רע"א 11049/03 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נדאף (פורסם בנבו, 18.3.2004); ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (פורסם בנבו, 7.4.2007)).

...

ההודעה לצד שלישי נגד הצדדים השלישיים 2 ו- 3 נדחית ללא צו להוצאות; ומתקבלת באופן חלק נגד צד שלישי 1.

אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים 1 ו-2, אני קובע כי חלקו של נתבע 1 בנזק שנגרם לתובע – 60% וחלקה של נתבעת 2 – 40%.

לפיכך, אני קובע כי ככל שמי מהצדדים – נתבע 1 או נתבעת 2 – ישלם לתובע בפועל סכום מעבר לחלקו לפי החלוקה שנקבעה בפסק דין זה, ישלם לו הצד האחר –נתבעת 2 או נתבע 1 בהתאמה – את ההפרש בין חלקו לפי פסק הדין לבין הסכום שהוא שילם בפועל.