ספירת ימים: יום שבת בבית משפט - חישוב מועדים

בהתאם ביקשה לקבוע כי "יש לפרש [את החוק] באופן המסמיך את בתי המשפט להאריך את מעצרו של חשוד בחמש יממות שלמות". המדינה הוסיפה כי בקבעו תקופת מעצר בת חמישה ימים, התכוון המחוקק להעניק לגורמי התביעה פרק זמן ארוך מספיק לשם ניסוח כתב האישום כהלכה, וקבלת פרשנות ערכאות קמא תיפגע באפשרות זו. הנקודה האחרונה הודגשה במיוחד ביחס לתקופות מעצר שמסתיימות בימי שבת ומועד, שאז יש להגיש כתב אישום או לשחרר את העצור קודם לכניסת יום המנוחה.

התקנה קובעת כי "מועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה". סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, לעומת זאת, נוקט לשון זו "לתקופה של תעלה על 5 ימים". יושב אל לב ההבדל הבולט – "המועד... הוא" לעומת "לתקופה שלא תעלה על". הבדלי הניסוח משקפים היטב את ההבדל בין הליכים אזרחיים והליכי מעצר פליליים, ואת השוני בחשיבותו של כל רגע ורגע במסגרתם.

יוער כי בחלק מבתי המשפט קיימת פראקטיקה לפיה חישוב ימי המעצר נעשה בהתאם לשיטת הסנגוריה, אך שופט המעצרים מאריך את המעצר לאחר הצהרת תובע עד שעה מסוימת ולא עד סוף היום החמשי.

סוף דבר, סבור אני כי אם הורה בית המשפט על הארכת מעצרו של חשוד לפי הוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים למשך מספר ימים מסוים, ללא נקיבת תאריך ושעה, משמעות הדבר כי היום שבו ניתנה ההחלטה יהיה היום הראשון למניין הימים.

...

לגופה של המחלוקת הפרשנית עצמה – אבקש להוסיף כי אני סבורה שיש ליתן משקל מכריע להגדרת המילה "יום" המופיעה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, ולפיה: "'יום' - תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". על-פי הגדרה ברורה זו, "יום" אינו תלוי בשעות אור או שעות חושך, ולא ניתן להתחיל ולמנות אותו משעה אחרת אלא מחצות הליל.

עמדתי כאמור שונה, ואני סבורה כי בהיעדר סיבה שלא לעשות כן, יש לפרש את המונח "יום" (וברבים "ימים") בהתאם להגדרה המפורשת בחוק הפרשנות.

עוד אבקש להעיר בהקשר זה כי מוקשית בעיני ההבחנה שערך חברי השופט מינץ לפיה יש לפרש את המונח "5 ימים" בחוק עצמו כמקנה סמכות לבית המשפט להאריך את המעצר למשך חמש יממות תמימות משעת מתן ההחלטה, ואילו כשאותו המונח מופיע בהחלטה שיפוטית בה השופט אינו מציין יום ושעה מסוימים (למשל בהחלטה לפיה: "אני מורה על הארכת מעצרו של הנאשם בחמישה ימים"), הארכת המעצר תהיה למשך חמש יממות החל מחצות הלילה שקדם למתן ההחלטה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1152768/7 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מאיר יצחק וינד) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם הופרט) הנידון: פסיקה בחלוף מועדי הגשת ראיות לעומת הזכות לסתירת הדין; חישוב המועדים; החלטות ללא נימוק וביחיד; חזרת הליך למותב שכבר הכריע; תוקף אישור הסכם ממון שנעשה בעוד הצדדים ידועים בציבור ומנועים מלהינשא החלטה

טענת המערערת בדבר משגה במניין הימים ביקשה להתבסס על 'מחשבון נבו', ואפשר שמשום כך לא טרח בא כוח המערערת 'למנות ימינו כן הודע' – למנות את הימים ולהיוודע בעצמו כמה הם, אולם לא זו בלבד שהמחשבון אינו 'אורים ותומים' כהערתו הצודקת של בא כוח המשיב, אלא שהיה על בא כוח המערערת להניח גם שאין הוא מכויל לפי פגרות בתי הדין אלא לפי אלה של בתי המשפט.

תוצאת האמור היא שבעניינינו היה על המערערת להגיש לבית הדין את ראיותיה עד י"ג במרחשוון התשפ"א (31.10.20) שכן לימים שאין להביאם במניין נוספו עוד חמישה ימים מלבד ימי הפגרה, ומאחר שי"ג במרחשוון (31.10) חל בשבת הרי שהיה עליה להגישן למוחרת ביום ראשון.

מה נשתנה? אכן עתה כבר פסק בית דין קמא את דינו, אלא שהיא הנותנת: את דינו פסק בית דין קמא משלא הביאה המערערת ראיות נוספות, והדין הוא, כפי שמכריזה המערערת, "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין". "סתירת דין" זו אינה בבית דין אחר אלא באותו בית דין שכבר פסק את הדין, כך תמיד וכך בעניינינו – ולעניין זה פשוט וברור גם שהעובדה שטעה בית דין קמא במניין הימים וסבר שכלה המועד שעד אליו היה על המערערת להביא את ראיותיה אינה מעלה ואינה מורידה: כשהכריע דיין בשאלה נתונה יש מקום, לעיתים, לטעון כי מעתה לא יוכל לבחון שאלה זו שוב באופן אובייקטיבי "עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה", אך כשהשאלה שאלה אחרת היא – אין מקום לחשש זה, ומשמוצגות ראיות שטרם הוצגו – השאלה שאלה אחרת היא, עוסקת היא בנתונים אחרים.

...

ככל שייקבע מכל מקום כי טענת כוונת השיתוף נדחית, תעמוד למערערת הזכות לתבוע על סמך ראיותיה הנ"ל (מרכיב (ב) האמור) – בין שכבר יוגשו בעת דחיית טענת השיתוף ובין שזו תידחה בלי שיוגשו (על יסוד קביעה כי אף אם היו העובדות כנטען אין בהן די) – החזר בגין השקעותיה בנכסי המשיב, ובית דין קמא ידון בתביעה זו (שכבר עלתה בעבר טרם שהתגלגלה שוב לטענת השיתוף) תוך שישמע את טיעוני הצדדים, העובדתיים והמשפטיים, בעניינה.

בקשת המערערת לצו למניעת דיספוזיציה בנכס – נדחית.

אם תחפוץ המערערת להגיש בקשה מוגבלת לצו עיקול על חלק מהנכס להבטחת זכויותיה ככל שתיפסקנה בנוגע להשבחה שהשביח הנכס מעבר לקרן, עניין שגם הוא אומנם לאו מילתא זוטרתא אבל נטל הראיה הנדרש בעניינו פחות מעט מזה הנדרש לגבי הטענה על הנכס כולו, או להשבת הוצאותיה – ישקול בית דין קמא אם להיעתר לבקשה זו לאחר שיבחן את תגובת המשיב.

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 17769-11-22 עריית בית שאן נ' איזי יוגב טכנולוגיות בע"מ תיק חצוני: . בפני כבוד השופט, סגן הנשיאה אשר קולה המערערת עריית בית שאן (ח.פ 500292008) ע"י ב"כ עוה"ד רועי רוזן המשיבה איזי יוגב טכנולוגיות בע"מ (ח.פ 514007459) ע"י ב"כ עוה"ד עידן גולדנברג פסק דין

בתוך כך, דחתה הועדה את טענות המערערת ולפיהן 60 היום הראשונים הסתיימו ביום שישי ומשכך לפי סעיף 10 לפקודת הפרשנות, ימי שישי ושבת לא יבואו במניין הימים ומשכך תקופת 60 היום הסתיימה פורמאלית ביום 30.1.22 וממועד זה יש לספור 30 ימים נוספים.

אשר לטענה של חישוב ימי האורכה ברצף מתום 60 היום (הקלנדריים) טוענת המערערת, כי בנידון שלפנינו 60 הימים הסתיימו רק ביום 30.1.22 ורק ממועד זה יש למנות את האורכה של 30 הימים הנוספים.

אשר לשאלה הפרשנית, הרי שהיא אכן אינה נקייה מספקות, אולם דומני בכל אופן, שיש להעדיף את הפירוש הקובע שאין לספור את תקופת 90 היום ברצף, אלא יש למנות את 30 היום של ימי ההאורכה רק לאחר שהסתיימו 60 היום הראשונים, וככל שאלו מסתיימים בימי שבתון, אזי הימים האחרונים לא יימנו במניין הימים.

...

לא פירטתי לעיל טענתו זו ואעשה זאת עתה, תוך שאקדים ואומר, כי בכל הכבוד הראוי לא שוכנעתי שזה היה אומד דעת הצדדים, כשם שגם לא שוכנעתי, שמישהו דקדק ומצא כי בפועל מדובר כאן ב92 יום ונתן דעתו לכך.

סוף דבר בין השיטין נרמז ואף נכתב מפורשות שיחסים עכורים התפתחו בין מנהלי המשיבה לבין גזבר העותרת ועל כך יש להצר.

אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור המנהלי והחזרת הדיון בערר לוועדת הערר הנכבדה אשר תידון בערר לגופו על מכלול הסוגיות כבדות המשקל שיש לדון בהן.

'ויהי ערב ויהי בוקר' הפרה אחת? דרך מניית ההפרות כזכור, המערערים תוקפים גם את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה יש לחשב הפרת תפילת ערבית והפרת תפילת שחרית, של ימי השבת והמועד, כשתי הפרות נפרדות, המתפרשׂות על שני ימי הפרה שונים; לטענתם, יש לראות הפרות אלה כמשתייכות ליום הפרה אחד בלבד, אלא שבית המשפט המחוזי פקד עליהם את עוונו של כל יום הפרה פעמיים, בבחינת "אם תעזבני יום – יומים אעזבך" (ספרי דברים, פרשת עקב, פסקה מח).

נוסף על כך, בהחלטה מיום 18.10.2022, שניתנה בהתייחס לבקשת המערערים "לעיון מחדש בהחלטה לאישור פסיקתה ולהפחתת הימים אשר אינם ימי חג ושבת", דחה בית המשפט המחוזי בפירוש ובתקיפות את פרשנות המערערים: "אין [...] אפשרות לקבל את הפרשנות המופרכת לטעמי של [המערערים]. יום שישי בערב הנו חלק מיום שבת ואולם התפילות ביום שישי בערב הנן תפילות שונות במהות[ן] מתפילות יום השבת בבוקר, ומתפילות יום השבת אח"צ, לכל מועד יש תפילה עצמאית, והיה על הנתבעים בכל מועד ומועד לאפשר לתובעים להתפלל בהתאם להסכמה במחצית מהתפילות. [...] [המערערים] אינם מסבירים מדוע יש לראות בתפילת יום שישי בערב ובתפילת יום שבת בבוקר תפילה אחת, למעט אמירה כי המדובר ביום אחד. אכן בהתאם לספירת היהדות, היום מתחיל בערב, ואולם המשיבים מנעו מהמבקשים להתפלל הן בערב והן בבוקר, ובכל פעם הפרו את הצוו שניתן בהסכמה. לפיכך איני מקבלת את הפרשנות שהעלו כעת בנוגע למספר התפילות". בפתח הדברים אציין, כי משעסקינן בפרשנות שנתן מותב בית המשפט המחוזי להחלטותיו-הוא, הרי שהנטל המוטל על המערערים, על מנת להביאנו לסטות מפרשנותו – כבד.

עוד אציע, כי לא נתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה יופרדו ערבי השבתות והמועדים מימיהם, בכל הנוגע למניין ימי ההפרה בני הקנס.

...

כחברי, אף אני סבורה כי חלף קנסות אלה יש לקבוע קנסות על תנאי, בהמשך לקנס המותנה שנקבע בהחלטת הבזיון הראשונה, וכי יש להחזיר את ההליך לבית המשפט קמא על מנת שיחשב מחדש את הקנסות ויכריע בשאלה אם הם יחושבו במצטבר או בחופף (פסקה 86 לחוות דעת חברי).

לצד מכלול ההסכמות הללו בסוגיות שבהן אני רואה עין בעין עם חברי, אוסיף, עם זאת, כי על מנת להגיע למסקנה בדבר קבלת הערעור בחלקו ככל שהוא נוגע לתקופות השנייה והשלישית, די בנימוק שלא התקיים דיון לגבי האפשרות לחייב את המערערים בגין תקופות אלה בקנסות באופן הצופה פני עתיד.

כשלעצמי, אני סבורה כי מדובר בנושא מורכב אשר עשוי להשליך, בין היתר, באופן משמעותי על האופן שבו נוהגים בתי הדין הדתיים בהפעילם את סמכותם לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (ראו, למשל: בש"פ 647/15 פלוני נ' פלונית (27.1.2015); בש"פ 4106/22 פלונית נ' פלוני (27.7.2022); בש"פ 329/23 פלוני נ' פלוני (20.2.2023)).

בעיקר טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר קבע שבקשת התיקון שהגישו לבורר אינה באה בגדר סעיף 22 לחוק הבוררות ועל כן אין בה כדי להאריך את מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 27(ב) לחוק; כי בכל מקרה לצורך חישוב המועד האחרון להגשת בקשת הביטול היה על בית המשפט להיתחשב גם בבקשת התיקון שהגיש המשיב, אשר ביחס אליה לא נקבע כי אינה עומדת בתנאי סעיף 22 לחוק; כי בית המשפט שלל מהם את זכות הטיעון שעה שנתן את פסק דינו לפני שחלף המועד שנקבע להגשת תגובתם לטענות המשיב בנוגע לסעיף 24(10) לחוק הבוררות; וכי שגה בית המשפט בדחותו את טענות המבקשים לביטול פסק הבוררות בהתבסס על עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק לגופן.

מקום שבו החלטת הבורר ניתנה בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בסעיף 22(ג) לחוק, על בעל הדין המעוניין בבטול פסק הבוררות לפנות לבית המשפט בתוך 45 ימים מיום החלטת הבורר.

בהנחה שהימים שבין התאריכים 2023 אינם באים במניין הימים בשל פגרת חג הסוכות ובשל פירסום שר המשפטים לפי תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חרום מיוחד), התשנ"א-1991, בשל ארועי מלחמת חרבות ברזל, היה על הבורר להחליט בבקשות התיקון עד ליום 24.12.2023 (בהיתחשב בכך שיום 23.12.2023 נופל בשבת).

...

בעניינו, נוכח המסקנה כי בקשת הביטול שהגישו המבקשים הוגשה באיחור, לא ראיתי צורך להידרש לטענות המבקשים בנוגע לאופן בחינת בקשות לתיקון פסק בוררות שהגישו צדדים לבורר.

אעיר רק, כי בית משפט זה נדרש לעניין לא אחת (וראו למשל: רע"א 2632/18 י.א. פלדיום הנעלה בע"מ נ' קניון קרית הממשלה באר-שבע, פסקאות 11-10 (15.5.2018); רע"א 8594/14 לאופר נ' יוסיפוביץ, פסקה 10 (8.3.2015); רע"א 6733/08 קנדרו נ' נגלר, פסקה 18 (2.3.2009); רע"א 7810/18 אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד) בע"מ נ' ארליך, פסקה 12 (17.12.2018)), ולא שוכנעתי כי יש בנימוקי המבקשים כדי להצדיק הפעלת אמות מידה שונות מאלה שעוגנו בפסיקה זה מכבר.

הבקשה נדחית ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.