סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין - פרשנות

לעומת זאת, בתיק בד"מ 36/06, לשון התנאי היתה שהמערער לא יעבור עבירה לפי סעיפים 53 ו-61 לחוק לישכת עורכי הדין.

לפרשנות לשונית מרחיבה זו, אין עגון בלשון התנאי כפי שנוסח בגזר הדין וניתן באותה מידה לפרש אותו, בשל לשונו החסרה והעמומה, במסגרת פרשנות המיטיבה עם המערער, כחל רק על עבירה לפי סעיף 53 בצרוף סעיף 61(1) לחוק, ולא כתנאי המתייחס לסעיף 53 בנפרד ולסעיף 61 בכללו בנפרד.

...

ממכלול טעמים אלה, הערעור מתקבל במובן זה שקביעתו של בית הדין הארצי, לפיה התנאי שנקבע בתיק בד"מ 36/06 הינו בר הפעלה עקב הרשעתו של המערער בתיק נשוא הערעור, מבוטלת.

בית הדין המחוזי הוסיף שלשיטתו יש לפרש את סעיף 53 לחוק לישכת עורכי הדין כסעיף אשר דן בהתנהגות עורך דין במהלך עסוקו (בלשון בית הדין המחוזי: "כשהוא עוסק קרוב לליבת מיקצוע עריכת הדין") וסעיף 61(3) כסעיף החל על היתנהגות עורך הדין שלא במהלך עסוקו כעורך דין.

...

נוכח האמור, טען המשיב כי דין הערעור דחיה.

נוכח זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהכרעת הדין של בית הדין הארצי ויש לדחות את הערעור בעניין זה. אשר לערעור על גזר הדין: ההתערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית מוגבלת למקרים שבהם מתגלה סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית ומרף הענישה הראוי (ראה: על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד חיים (8.7.2007) פיסקה ח'; על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד, פ"ד נה(5) 908, 912 (2001); על"ע 9/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, מד(1) 705, 710 (1990); 6251/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו נ' עו"ד שרה דוידוביץ' (8.7.10) פסקה 15; על"ע 4498/95 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד רוכברג (1999) פסקה 7)) במקרה שלפניי, העונש שנקבע על ידי בית הדין הארצי הוא מאוזן וראוי.

סוף דבר: הערעור, על כל חלקיו, נדחה.

מכל מקום, עצם החתמת הלקוח על מיסמך אשר מרע את מצבו ללא הסבר מניח את הדעת, מצדיק הרשעה בשני סעיפי אישום: עבירות של מעשים הפוגעים במקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; עבירות של היתנהגות שאינה הולמת את המיקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק לישכת עורכי הדין.

ההסכמה שאליה הגיעו המבקש ולשכת עורכי הדין שקבלה תוקף של פסק דין, אינה מצדיקה את פרושו של המבקש, ולפיו, הוא זוכה באופן מלא מטענות המשיבים כלפיו.

...

לאור זאת, אני דוחה את כל בקשותיו של המבקש, ללא יוצא מן הכלל.

למותר לציין, ובהמשך לקו שפורט לעיל, אני קובע ומבהיר, כי אין בהליכים שבפניי כדי לפגוע כהוא זה בכל פסק דין או החלטה שניתנו על ידי כל ערכאה שהיא שהמבקש הוא צד לה. לרווחא דמילתא, ולבל יעלה המבקש צל צילו של ספק, אני מבהיר כי כל ההליכים וכל פסקי הדין שניתנו ביחסים שבין המבקש לבין גליל מימון ואריה מימון, הם מחייבים ותקפים לכל דבר ועניין.

אני מחייב את המבקש, ניסים דני זילברשלג, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלקמן: 5,000 ₪ ללשכת עורכי הדין; 15,000 ₪ למשיבים 2-3; 15,000 ₪ לעו"ד ליאור דגן.

נגד המבקש הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין מחוז תל-אביב והמרכז (לעיל ולהלן: בית הדין המשמעתי המחוזי), המייחס לו עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מיקצוע עריכת הדין (שלוש עבירות), לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק); היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין (שלוש עבירות), לפי סעיף 61(3) לחוק; הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח (שתי עבירות), לפי סעיף 2 לכללי לישכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה) וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק; עיכוב ושליחת יד בכספי פקדון, לפי סעיף 40 לכללי האתיקה; עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק; וטיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק.

בתוך כך ציין בית המשפט כי פרשנותו הרחבה של בית הדין הארצי להוראת סעיף 34 לכללי האתיקה ותחולתו במקרה של הטעה שביצע עורך דין מתוקף תפקידו כלפי מזכירות בית המשפט ובגדרי הליך המתנהל בבית המשפט, מקובלת עליו.

...

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) בעב"י 53619-09-20 מיום 7.1.2021, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 24/20 מיום 30.8.2020 בכל הנוגע להרשעתו של המבקש, והתקבל באופן חלקי ערעורו על חומרת העונש אשר הושת עליו.

אשר לעונשו של המבקש, מצא בית המשפט, "ולא בלי לבטים", כי התמשכות הליכי המשמעת בעניינו של המבקש אשר חרגו מגדר הסביר ועלו כדי עינוי דין של ממש, מצדיקים התערבות מסוימת בעונשו, שכשלעצמו אינו חורג ממדיניות הענישה בעבירות דומות.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

בגין האמור, הואשם המשיב 1, שהשתמש לצורך הליך משפטי, כך נטען, במידע שהושג אגב פגיעה בפרטיות, בעבירה של פגיעה בכבוד מיקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לישכת עורכי הדין).

בערעורה העלתה המבקשת שתי שאלות: "האחת, האם שימוש במסגרת הליך משפטי, במידע שהושג אגב פגיעה בפרטיות, מהוה עבירה אתית; האחרת, האם בהתאם להוראת כלל 36(א) ל[כללי האתיקה] מנוע עורך דין להגיש ללא היתר תצהיר למען לקוחו, בעודו ממשיך לייצגו". לגבי שתי השאלות, נקבע, כי אף אם יש לקבל את הפרשנות שמציעה המבקשת, הרי שבלאו הכי, אין בכך כדי להביא להרשעת המשיבים בעבירות שבהן הואשמו.

...

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.