כפי שנפסק בעבר, סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מאפשר ביטולן של הענקות לא רק ביחס לנכסים בעין שהועברו למקבל ההענקה אלא גם ביחס לגלגוליהם של אותם נכסים, בדמות תקבולים ממכירתם או נכסים חלופיים שנרכשו מהם.
...
יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 947-946 (2001) (להלן: עניין לוין)):
"דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להיחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק, ראשית, מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של [סעיף 96](http://www.nevo.co.il/law/4668/96) לפקודה. שנית, הפסיקה במקומנו, במידה שנקטה פירוש מצמצם לעניין זה, הונחתה, כך נראה, על-ידי ההלכה הפסוקה באנגליה, אולם גם שם הגישה בעניין זה השתנתה, ובחקיקה מתקנת הורחב כוחו של הנאמן לבטל הענקה גם על בסיס 'שווייה' אם וכאשר הנכס שהועבר שוב אינו ניתן להשבה. ועוד, פסיקה זו בישראל ניתנה כאשר מרבית החוקים האזרחיים המעגנים כיום את רעיון התחלוף להשבה טרם חוקקו, וכאשר רעיון זה טרם חדר באופן מלא לתודעה המשפטית. ואחרון, גם בהלכה הפסוקה הקודמת נותרו חילוקי דעות בשאלה הנדונה והיא לא הוכרעה באורח פסקני ... בנסיבות אלה, ועל רקע הנימוקים שהובאו, ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו".
יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי הגם שהלכה למעשה, החייבים לא היו בעלי הדירה, אלא הבעלים של כספי מכירת החנות, הרי שגלגול הכספים האמורים לצורך רכישת הדירה על-ידי הבת, אינו מונע את ביטול הענקתם לבת.
אני סבורה כי די בראיות נסיבתיות אלה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את טענתו בדבר הענקת הדירה לבת, באופן שמצדיק את ביטולה לפי סעיף 96 לפקודה (לעניין נטל ההוכחה ומידתו בהקשר זה ראו: עניין לוין, 950-949).
סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור.
