התובע טוען שמהדירה הוצאה ריהוט שהוחזר לו על ידי הנתבעת רק ביום 30.4.06, היינו – למעלה מ-7 חודשים לאחר שהוצא מהדירה; עקב היעדרותו הכפויה מהדירה נגרם נזק לתקרה, דבר שמחייב שיפוץ מיידי מאחר והדירה לא היתה שמישה למגורים.
בסעיף 3 (ב) להסכם נאמר כדלהלן: "השוכר [הוא התובע – ע.מ.] מודה שהוא מחזיק במושכר מ-1.4.84. השוכר מודה בזה, כי הוא חייב למשכיר [הנתבעת – ע.מ.] את הסך של 159.73 ₪, בגין חוב דמי שכירות בעד התקופה שקדמה לתקופת השכירות לפי חוזה זה, המגיע ממנו או מהשכור הקודם בעד התקופה מ עד 31.8.96 ואשר השוכר הנוכחי קיבל על עצמו לשלמו. לכן הוסכם בין הצדדים שתשלום חוב זה דינו כדין תשלום דמי השכירות השוטפים".
סעיף 5 להסכם קובע כי: "במקרה והשוכר לא ישלם תשלום כלשהו של דמי השכירות ו/או כל תשלום שהוא חייב בו על פי חוזה זה במלואם ובמועדם, יהיה המשכיר רשאי להפסיק מיד את השכירות ולדרוש פינוי המושכר מכל חפץ ואדם וזאת בנוסף לזכויותיו של המשכיר לתבוע כל סכום שהשוכר יהיה חייב לחברה בתוספת הריבית החוקית המכסימלית, ואו הפרשי הצמדה מלאים. מועדי תשלום דמי השכירות מהווים תנאי עיקרי שהפרתו תחשב הפרה יסודית של חוזה זה".
עיננו הוראות: ההסכם אינו מאמץ את פסק הדין, ואף אינו מאזכר אותו ולו ברמז.
תיק ההוצאה לפועל נפתח לבצוע פסק הדין, ואכן ניתן לפעול למימוש פסק דין במשך 25 שנים, יחד עם זאת, בנסיבות תיק זה, התנהגות הצדדים, ובמיוחד החתימה על ההסכם משנת 1996 המתייחס לחוב העבר, יש בה כדי ללמד על כך שהם הסכימו בהתנהגות כי פסק הדין לא יבוצע לאור הנסיבות החדשות.
היה על הנתבעת להגיש תביעה חדשה הכוללת את החוב המצטבר בגין אי תשלום דמי שכירות מחודש מאי 2002 (בסך של כ-5,055 ₪) – זאת היא לא עשתה; תחת זאת, בחרה הנתבעת לעשות דין לעצמה, ולפנות את הנתבע מהדירה.
...
לא הובאה בפני כל ראייה שיש בה כדי להניח בסיס עובדתי כלשהו למסקנתה של הנתבעת כי ההסכם מאמץ את פסק הדין, ואינני מקבל את טענת הנתבעת לעניין זה.
אין, ולא יכול להיות חולק, שפסק דין ניתן לסילוק ידו של התובע מהדירה בשנת 1991.
אין בידי לקבל את כל טיעוני התובע לעניין רשלנות הנתבעת בעיניין ההליכים שקדמו לפסק הדין, באשר לא הובאו כל ראיות לעניין זה.
יחד עם זאת, ולאור האמור לעיל, הנתבעת ביצעה שלא כדין את הליך הפינוי וזאת בגין חוב אחר שלא היתייחס לחוב נשוא פסק הדין, ולא נקבע בהחלטה שיפוטית כי הנתבעת זכאית לכל סכום שהוא, ולפיכך זכאית לפצותו על הסבל, אי הנוחות, עוגמת הנפש הטירחה והטרדה.
לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 10,000 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה 22.3.07 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
