עוד טוענת הנתבעת, כי מבלי להודות באחריות ו/או בנזק הנטען, לא נעשה כלל ו/או נעשה מספיק ניסיון להקטנת הנזק למרות הנחיות מפורשות של הנתבעת מראש, וזאת בנגוד להוראות החוק ותנאי החוזה שבין הצדדים.
סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח – הקטנת הנזק
הנתבעת נשענת בטיעוניה על חובת הקטנת הנזק, על ידי כך שהיא תספק את החלפים למוסך על ידי מי מטעמה בהתאם להוראות סעיף 61 (א) לחוק, הקובע בהאי לישנא:
"אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט".
לשיטת הנתבעת מבוטח שאינו פועל להקטנת הנזק על ידי רכישת ו/או הספקת חלפים על ידי ספק איתו הנתבעת עובדת או שכפועל יוצא מכך המוסך מטעם התובע מסרב לרכישת חלפים ו/או שהיא תספק לו את החלפים של הספק עימו היא עובדת, רשאית היא להפחית לו מסכום תגמולי הביטוח המגיעים לו.
לא מצאתי לנכון לקבל את עמדתה זו של הנתבעת, כאשר לא שוכנעתי כי התובע הפר את חובת הקטנת הנזק.
...
מנגד, טוענת הנתבעת להגנתה, כי התובע האמיתי אינו המבוטח של הנתבעת אלא המוסך שביצע את התיקון, שאינו מבוטח של הנתבעת ואינו זכאי ממנה לכל סעד, וכבר מטעם זה דין התביעה להידחות.
במקרה דנא, יאים הדברים שנפסקו ברע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (2004):
" בית המשפט המחוזי פירט בפסק דינו את המרכיבים השונים העומדים בבסיס ההסדר הקבוע בסעיף 28א לחוק לענין הטלת ריבית מיוחדת על מבטח. בכך נהג בהתאם לפסיקה ולספרות המשפטית המתייחסת לסוגיה זו, ויישם את עיקרי החוק על פי לשונו ומטרותיו. אינני מוצאת כי הסוגיה אותה מעלה המבקשת מצמיחה שאלה משפטית בעלת אופי עקרוני, ואשר יש בה מן החידוש. המדובר בהסדר של החוק אשר פורש ויושם על פי אמות מידה מקובלות (השוו למשל ע"א 4812/92 אליהו, חברה לביטוח נ' ישר מנשה, פד"י מט(2) 749, 776). התייחסות בית המשפט המחוזי ליחס שבין תום לבו של המבוטח בהעלאת הדרישה לתגמולי ביטוח לבין שאלת תום לבו של המבטח בהעלאת שאלת זכאות המבוטח לתגמולים מתבקשת מעיקרי ההסדר בחוק בדבר הריבית המיוחדת, המניח את מרכז כובדו של המבחן הרלבנטי על אופי התנהגותה של חברת הביטוח. תום הלב של החברה אינו מושפע בהכרח מהיות תביעת המבוטח לתגמולים תביעה שהוגשה בתום לב, וגם מקום שהיא נמצאת צודקת בסופו של יום. תום לבה של החברה המבטחת נבחן על פי כלל הנסיבות האופפות את הענין, והתנהגותו של המבוטח עשויה להוות מרכיב במערכת נסיבות זו, אולם לא בהכרח מרכיב מרכזי ומכריע לענין זה. הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי".ו
במקרה דנא, על אף שלא מצאתי לנכון לקבל את עמדת הנתבעת, עדיין כאמור לעיל לא שוכנעתי שהמדובר באותם מקרים מיוחדים ונדירים אשר בגינם יש לפסוק ריבית עונשית, שעה שכאמור לעיל המדובר במחלוקת כנה ואמיתית בין הצדדים.
מעבר לכך, שוכנעתי כי לא היה מקום לבצע את הקיזוזים שבוצעו על ידי הנתבעת והלכה למעשה לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענות התובע לעניין גובה הנזק הנתבע על ידו ולכן אני מוצאת לנכון לפסוק לו את מלוא סכום התביעה הנתבע.
סיכומו של דבר
אני מקבלת את התביעה במלואה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות ב"כ, סך של 7,767 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪, הוצאות העד בסך של 350 ₪ ואגרות בית המשפט (מחצית ראשונה ושנייה).
