כך מורה לנו סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 הקובע כך (ההדגשות לא במקור):
"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהוא שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
הוראות החוק מתוות דרך ספציפית בה יש לנהוג במקרים של הוצאת לשון הרע המתייחסת לקבוצה.
לעניין זה ר' למשל ת"א (מחוזי י-ם) 8069/09, החברה לאוטומציה נ' גור, עמ' 13 _הש' נ' סולברג, מיום 13/7/09) שם היתייחס בית המשפט לשאלה האם תאגיד זכאי לפצוי ללא הוכחת נזק וקבע כך:
"אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פירסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שיזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו".
נכון הוא שפסיקה זו לא אומצה על ידי כל בתי המשפט, ור' למשל – ע"א (ב"ש) 26767-12-14 מנחם גלילי נ' עריית אשדוד (הש' דברת, מיום 7/6/2015) או ת"א (מרכז) 20070-09-15 יוסף וינשטיין נ' יצחק (בן ציון) ג'רבי (הש' צ' ויצמן, מיום 21/6/2018).
...
וכך נקבע בע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ''ד סה(1) 567 (2011, הש' מ' נאור, י' דנציגר, י' עמית):
"דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי - אין פגיעה בשם הטוב של הפרט. באותם המקרים, בהעדר פגיעה בשם הטוב של הפרט, אין כל מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב"
וכן בהמשך נקבע כי (ההדגשות לא במקור) "הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב - הערכת הסביבה את הפרט"
העובדה שאין לקבוע פיצוי בגין עוולת לשון הרע לתאגיד, מבלי שהוצבה "דרישת הזיהוי" לפרט הנפגע – תואמת בעיקרה אף את הרציונל שמאחורי סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". כלומר – אין לפסוק פיצוי כללי בגין עוולת לשון הרע לתאגיד, למעט אם הוכח נזק ספציפי.
יש לקבל הגישה לפיה הזהירות יפה והכרחית לשימוש בהוראות חוק איסור לשון הרע במקרים מעין אלה וכי "חוק זה מטרתו להגן על השם הטוב ותו לא. ההגנה על שלום הציבור או על הדמוקרטיה בהקשר הנדון נעשית באמצעות עבירות הסתה (כתופעה נגד שלום הציבור) או עבירות ההמרדה (כתופעה נגד המשטר) ולא בחוק איסור לשון הרע".
חלק שלישי – הערות לפני סיום וסוף דבר
הערות לפני סיום
הנתבעת טענה שלא ידעה על קיומה של התובעת.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.
