סעיף 3א(ג)(1) לחוק לימוד חובה

בתקנה 4(א) נקבע כי "שיעור ההעדפה האמור לא יעלה על מחיר ההצעה שהיתה אמורה לזכות במיכרז ללא העדפה, בתוספת [5% או 15% לפי העניין – י"ע]"; ובתקנה 4(ב) נאמר: "שעורי ההעדפה האמורים בתקנת משנה (א) ובתקנה 3 לתקנות תוצרת הארץ לא יעלו באופן מיצטבר על 15%". האם הוראת תקנה 4 נועדה ליצור תנאי סף שיגדיר מלכתחילה מי זכאי להעדפה מכוח התקנות? לשון תקנה 4 מלמדת על כוונה להגביל את ההעדפה, אך לא ברור אם היא מוסיפה תנאי מקדמי שמגביל את תחולתה של תקנה 5 למקרים שבהם פערי המחירים נמוכים מ-15%.

מצד שני, המונח "העדפה" מתפרש בתקנות באופן רחב יותר מאשר "הנחה במחיר", וכולל בין היתר גם מנגנון של שיקלול נוסף שני (ראו תקנה 3 והשוו לסעיף 3א(ג)(1) לחוק חובת המכרזים).

הכלל הרלוואנטי הוא כי "כשם שלא כל הוראה מפורשת גוררת אחריה הוראה משתמעת, כך לא כל הוראה מפורשת חיובית גוררת אחריה הוראה משתמעת שלילית. כך, למשל, יתכן וההוראה המפורשת לא באה אלא לשם הזהירות (exabundanti cautela) ולשם הסרת כל ספק; יתכן וההוראה החיובית נוסחה שלא בזהירות בלא שהמחוקק ביקש להסיק השתמעות שלילית; יתכן ומתוך תכלית החקיקה עולה בבירור כי היסק כזה אינו אפשרי" (אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך שני: פרשנות החקיקה 114 (1993) (להלן: ברק)).

עסקינן במיכרז מורכב, ודרישת האחריות לקתה בחוסר בהירות; ועדת המכרזים היתנהלה באופן שוויוני; אינני סבור כי הצעתה של המשיבה מעוררת חשד לתכסיסנות; ובשים לב לתנאי המיכרז והיקפו – מדובר לכל היותר בפגם טכני ולא מהותי (ראו: תקנות 17(ה) ו-17(ז) לתקנות חובת המכרזים (התקשרויות מערכת הביטחון), התשנ"ג-1993; עע"מ 5678/01 שידורי עדן בע"מ נ' אפיק רום – הערוץ הישראלי החדש בע"מ, פ"ד נו(1) 917, 923-922 (2001); עע"מ 3190/02‏ קל בנין בע"מ נ' החברה לטפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1) 590, 608-603 (2003); עע"מ 3499/08 רון עבודות עפר ייזום ופיתוח מ.א. בע"מ נ' ועדת המכרזים - עריית עפולה‏, בפיסקה 20 (18.1.2009)).

...

אומר בקצרה כי בסוגיה זו עמדתו של בית משפט קמא מקובלת עליי ולא מצאתי ממש בערעור.

סוף דבר את תקנות ההעדפה יש לפרש בהתאם לעמדת המשיבים וכפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא.

ת השופט נ' סולברג: אף אני סבור, כפי מסקנתו של חברי, השופט י' עמית, כי דינו של הערעור להידחות.

אלה נדרשים לרשום את ילדיהם ברשויות החינוך המקומיות או במוסדות החינוך הרלוואנטיים (סעיף 3 לחוק), ו"לדאוג לכך" שילמדו "באופן סדיר במוסד חינוך מוכר". דהיינו, במוסד המהוה חלק ממערכת החינוך בישראל – יהיה זה מוסד רישמי, מוכר שאינו רישמי, או "מוסד פטור" (לסקירה קצרה של קטגוריות אלה ראו עניין אבו לבדה, פסקות 34-37).

לשון סעיף 7א(א)(1) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה) קובעת כי: "רשות חינוך מקומית, אשר לא קיים בתחומה מוסד חינוך מתאים בעבור ילד או נער המתגורר בתחומה והוא זכאי לחינוך חינם (בסעיף זה – הרשות השולחת), השולחת, בהתאם להוראות סעיף זה, את הילד או הנער למוסד חינוך מתאים הנמצא בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית אחרת (בסעיף זה – הרשות הקולטת), תשלם את סכום ההישתתפות כאמור בסעיף קטן (ב) (בסעיף זה – סכום ההישתתפות) בשל אותו ילד או נער" (ההדגשות הוספו – ג'.ק).

...

לפיכך אני סבור כי החלטת המועצה עניינית ומתחשבת בשיקולים הרלוונטיים לנסיבות העניין, וכי היא אינה חורגת ממתחם הסבירות.

חברי השופט ניל הנדל, כמו משרד החינוך, סבור כי מעצם העובדה שהמדינה הכירה בקיומו של לאום ארמי, ובהינתן השתייכותה של ההורים והתלמיד ארם ללאום זה, נובעת מניה וביה המסקנה כי באפשרותם להחליט מהו "מוסד החינוך מתאים" לתלמיד ארם – בית ספר גוש חלב, שהוא בית ספר ממלכתי במגזר הערבי, או בית ספר סאסא, שהוא בית ספר ממלכתי במגזר היהודי.

בהעדר מסגרת חינוכית מותאמת שכזו, אין מנוס משיבוצם של בני הלאום הארמי לאחת מהמסגרות הקיימות.

חוק לימוד חובה הבחין בין מוסדות חינוך רישמיים למוסדות חינוך מוכרים שאינם רישמיים (ראה סעיף 1 לחוק וכן בג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69) (להלן: גני חב"ד).

אחת הטענות שהעלו העותרים היתה כי קבלת פרשנות המדינה לסעיפים שבמחלוקת תיצור למעשה זרם שלישי בחינוך לצד שני הזרמים הקיימים: מוסדות חינוך רישמיים, מוכרים שאינם רישמיים, הרשתות.

סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב כפי שצוין לעיל סעיף 3א'(א) כולו עוסק בתמיכה במוסדות ציבור.

עקרון השויון צריך להביא לדעת העותרת לכך שהרשתות יתוקצבו בהתאם "לקטגוריה אליה הם שייכים, וקטגוריה זו היא מוסדות החינוך המוכרים שאינם רישמיים" (ראה עמ' 10 סעיף 3-4 בעתירה).

...

סוף דבר: חוזר המנכ"ל מהוה את תרגומם המעשי של הסעיפים שבמחלוקת, ואין מקום להתערב באמור בו. משכך, אציע לחבריי לדחות את העתירה.

ת השופטת ד' ביניש: מסכימה אני עם המסקנה אליה הגיעה חברתי השופטת ברלינר באשר לפרשנות סעיפים 3א(ט) ו-3א(י) לחוק יסודות התקציב.

טענת העותרת שובת לב אך אין בידינו לקבלה שכן הפרשנות המוצעת על ידי העותרת לסעיפים 3א(ט) ו-3א(י) לחוק יסודות התקציב אינה בגדר פרשנות אפשרית בנסיבות הענין.

לטענת העותרת, מוסדות החינוך של התאגידים המשיבים נכללים בקטגוריה של מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים ועל כן ההקצבה המועברת אליהם צריכה להיות בהתאם להקצבה המועברת למוסדות הנמצאים בקטגוריה זו. על פי הטענה, פרשנות ראויה של התיבה "כלל ילדי ישראל", המופיעה בסעיף 3א(י), מחייבת מסקנה זו. מנגד טוענים המשיבים, כי הפרשנות הנכונה של התיבה "כלל ילדי ישראל" בסעיף 3א(י) לחוק יסודות התקציב היא שיש להשוות את תקצובם של מוסדות החינוך של התאגידים המשיבים לתקצובם של מוסדות החינוך הרשמיים במדינה, בהם לומדים מרבית התלמידים בישראל.

"מוסדות-הפטור" מהוים מסלול לימוד שלישי עבור ילדים בגיל חינוך חובה.

התיקצוב מתבצע בהתאם לסעיף 2(4)(ב) לצוו לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רישמי), התשל"ח-1978, לפיו המדינה תשא בעלות החינוך של תלמיד מעל גיל 15 שאינו לומד במוסד רישמי, בתנאי שהוא בן 16 או 17 ולומד בבית ספר מוכר או שהוא זכאי לחינוך חינם לפי סעיף 6(א)(2) לחוק לימוד חובה.

כמו כן, הזרמת כספים למוסד פלוני אשר אינו מקיים את התנאים הקבועים בדין, מפלה מוסד אלמוני, אשר לא נהנה מתקצוב זה. התוצאה היא פגיעה בעיקרון השויון המנחה את הרשות המנהלית בבואה לחלק את כספי הציבור (ראו סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, וכן בג"ץ 8596/96, 7631/97 הסתדרות הנוער העובד והלומד נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נב(1) 597, 601; בג"ץ 7142/97 מועצת תנועות הנוער בישראל ואח' נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נב(3) 433, 439).

...

כמו כן, הזרמת כספים למוסד פלוני אשר אינו מקיים את התנאים הקבועים בדין, מפלה מוסד אלמוני, אשר לא נהנה מתקצוב זה. התוצאה היא פגיעה בעקרון השוויון המנחה את הרשות המנהלית בבואה לחלק את כספי הציבור (ראו סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, וכן בג"ץ 8596/96, 7631/97 הסתדרות הנוער העובד והלומד נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נב(1) 597, 601; בג"ץ 7142/97 מועצת תנועות הנוער בישראל ואח' נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נב(3) 433, 439).

באותו מקרה נפסק, כי פרק הזמן אותו ביקש המשרד לענייני דתות כדי לקבוע אמות מידה להכרה במוסד חינוכי, הוא בבחינת "סחבת בלתי מוסברת" ו"בלתי נסבלת" (שם), ולאותה מסקנה הגיע בית המשפט לאחר שנקבע כי מקור העיכוב בשיקול זר: הפליה.

בהתחשב במורכבות המשימה והרגישות הנדרשת לביצועה באופן מוצלח, נראה לנו כי לוח הזמנים אשר התוו המשיבים מתאפיין בהדרגתיות נבונה ולא בסחבת, ועל רצינות כוונותיהם ניתן ללמוד מהליך דומה אשר נקטו ואשר כבר הביא ליישום מוצלח של תכנית ליבה במערכת החינוך היסודי.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3778/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. אריאלה כהן פרייס 2. חנן כהן 3. רוני כהן נ ג ד המשיבות: 1. שרת החינוך 2. רשות החינוך המקומית בנימינה עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד חנן כהן בשם המשיבה 1: עו"ד אילאיל אמיר ][]פסק-דין

בעתירה זו מבקשים העותרים כי שרת החינוך תעשה שימוש בסמכותה מכוח סעיף 3א לחוק לימוד חובה, התש"ט – 1949, ותורה על ביטול הרישום לגני הילדים ועל עריכתו מחדש.

...

גם דינו של הסעד הנוסף לפיו שרת החינוך תעשה שימוש בסמכויותיה על פי דין ותורה על ביטול הרישום, להידחות על הסף.

בצד האמור, ביחס לסעד זה, לא הקדימו העותרים כל פנייה לשרת החינוך (פניות קודמות של העותרים לשרת החינוך לא כללו דרישה להפעלת הסמכות האמורה), ומשכך, דין עתירתם בהיבט זה, להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים (השוו: בג"צ 3180/07 פלוני נ' הרשות לשיקום האסיר (לא פורסם, 26.4.07)).

לאור כל האמור דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.