חמש דרישות קבע המחוקק בסעיף 23, לצורך מתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל-פה. הנטל להוכיח דרישות אלה מוטל על הטוען לקיומה של צוואה בעל-פה. הדרישה הראשונה היא, כי על המצווה להיות, בעת אמירת הצוואה, "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". דרישה זו באה, ככלל, לצמצם את המקרים בהם תוכר צוואה בעל-פה. צוואה בעל-פה תוכר רק בנסיבות בהן, באופן טיפוסי, המצווה נעדר יכולת או זמן להעלות צוואתו על הכתב, וניתן להניח כי דבריו מבטאים כוונה כנה (ראו: ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (ירושלים תשנ"ב) 209-210; להלן – "שילה").
...
גם תוכן הדברים שאמר המנוח והתנהגותו בשעת אמירתם – המבחן השלישי – אין בהם כדי לבסס את המסקנה שבשעת אמירתם התכוון לשלוח יד בנפשו.
המסקנה העולה מבדיקת הדברים והנסיבות לפי המבחנים דלעיל היא שלא ניתן לקבוע כי בשעה שאמר המנוח את דבריו גמלה בליבו ההחלטה לשים קץ לחייו; ממילא אין לקבוע כי באותה שעה "ראה עצמו מול פני המוות". כמו כן, לא ניתן לקבוע כי היתה למנוח גמירת הדעת הנדרשת לצורך עשיית צוואה, להבדיל מהבעת משאלה גרידא, בדבר הדרך להסדיר את עניני הרכוש שלו אחרי מותו (על הוכחת גמירת הדעת ראו, בין היתר, דברַי בע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נו(3) 801, 811 - 812 ).
בסופו של דבר קיים את צוואתו של החתן משום שראה במכתב שכתב "צוואה מפורשת ברורה וחד משמעית", שבה חזר ואישר את הצוואה; דומה שבכך פעל בדרכו של המבחן השלישי שהצענו (על המונחים "מצוה מחמת מיתה" ו"צואת שכיב מרע" במקורות המשפט העברי, ראו, בין היתר, ספרו המאלף של פרופ' יוסף ריבלין (י' ריבלין הירושה והצוואה במשפט העברי (תשנ"ט)) בעמ' 142 – 150, 273 – 304.
