אין מקום לקבוע מסמרות וכי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, לא כל שכן, לנוכח הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 לפיה בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
גם היתנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור.
...
תחת נסיבות אלה, אני סבור כי האשה מושתקת מלטעון דבר ורבע דבר באשר לאי ידיעתו ו/או לאי אישורו של הנאמן עובר לגיבוש ההסכם.
בעניין האחרון אבקש להעיר בשלוש: (1) האשה הגישה תחשיב של יתרת החוב כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית, ואולם תחשיב זה לא הוגש על ידי מומחה שמונה על ידי בית המשפט; (2) האשה יוצאת מנקודת הנחה שבכל מקרה היא הייתה זכאית למלוא הריבית בגין החוב, זאת כאשר היא מנעה במשך שנים ארוכות את חלוקת התמורה בגין הנכס וייתכן והתנהלות זו הייתה נמצאת כחסרת תום לב שהיה בה כדי להפחית או לבטל חיובי ריבית, ואינני מביע דעתי על העניין אלא מציין זאת רק על מנת להראות כי עניין הריבית יכול היה להיות שנוי במחלוקת; (3) בין הצדדים היו קיימות התחשבנויות וטענות, לרבות בעניינים שהוגשו לגביהם הליכים בתיק ההוצאה לפועל (ובלשון הצדדים לפרוטוקול תיק ההוצאה לפועל: "...בכך יש לסתום את הגולל על כל טענות הצדדים בנוגע להחלטות שיפוטיות שהוגשו לביצוע בתיק זה עד היום..." (ר' לעיל)) – כך שיהיה זה לא רציני לערוך תחשיב של החוב הנטען בהתעלם מהויתורים שעשה האיש במסגרת ההסכמות דלעיל, אלא אם כן חפץ מי שחפץ "לפתוח" לדיון משפטי את מלוא תיק ההוצאה לפועל על קרביו ואיבריו ברבות השנים, ואנא אנו באים?!
בטרם אחתום את הפרק הדן בביטול ההסכם, אני רואה חובה להביא מדברי כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2007), לאמור: "... אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו... גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים... ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה... המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין לאורך כל ההליך שבסופו נחתם הסכם הפשרה ואושר על ידי בית המשפט ואין חולק כי קדם לחתימת ההסכם משא ומתן ממושך למדי שהתנהל בין הצדדים. המערערים אף החלו לבצע את ההסכם ואת הטענות בדבר הפגמים בכריתתו העלו רק שנים מספר לאחר שנחתם ולאחר שהפרו אותו וחדלו מלבצע את התשלומים על פיו. כל העובדות הללו מחזקות בעיני את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי כי אין ממש בטענות שהעלו המערערים לעניין פגמים כביכול שנפלו בכריתת הסכם הפשרה." (שם, סעיף 9 לפסק הדין, הדגשות לא במקור).
אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות כי:
התביעה לביטול הסכם נדחית בזאת.
