סעיף 2 לחוק המתנה, מתנה לא מוגמרת

ככל שיקבע כי המשיבה לא שינתה את מצבה עקב המתנה והמבקש רשאי לחזור בו מהמתנה שכן המתנה לא הסתיימה ברשום- האם המבקש וויתר על זכות זו, בעת חתימתו על ייפוי כוח בלתי חוזר? האם חתם המבקש על ייפוי כוח בלתי חוזר, העולה כדי וויתור על זכותו לחזור מהמתנה? ואם כן, מתי חתם המבקש על ייפויי כוח בלתי חוזר? האם ייפוי הכוח מיום ה-10/10/10 נחתם בזיקה לעיסקת מתנה והאם הוא למעשה מהוה וויתור של המבקש על זכותו לחזור מהמתנה? ככל שהתשובה לכך הנה שלילית, האם לא וויתר המבקש על זכות זו בעת חתימתו על הסכם ממון אשר בו הצהיר במפורש כי לכל ההתנאות ביניהם יהיה תוקף על פי חוק? האם בעצם החתימה על הסכם ממון בו מצהיר המבקש כי במקרה של פרידה הדירה נשואת התובענה לא תאוזן בין הצדדים ותהיה בבעלותה הבלעדית של האישה, לא וויתר המבקש הלכה למעשה על רשות זו? ככל שיעלה כי המדובר במתנה מוגמרת או בהתחייבות לתת מתנה, אשר המבקש אינו רשאי לחזור ממנה, האם ויתרה המשיבה על המתנה מיוזמתו של המבקש ובהסכמתה, עת חתמה היא על המסמך מיום ה- 4/5/15? האם "הסכמתה" לוותר על המתנה תקפה או שמה היא נגועה ב"עושק" ו/או "כפיה"? המסגרת הנורמאטיבית חוק המתנה- תשכ"ח, 1968, קובע כלהלן: "...

עיון בחוק מעלה כי צרופן של הוראות חוק המתנה עם הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין שהינו סעיף ספציפי וגובר, מביא למסקנה כי כאשר דבר המתנה הוא זכות במקרקעין, מותנה קיומה של "מתנה לאלתר" ברשום הזכות על שם מקבל המתנה בלישכת רישום המקרקעין, בהתאם לדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום, אין בפנינו הקניה במובן סעיף 2 לחוק המתנה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ובעדויותיהם, אני קובעת כי המשיבה חתמה על מסמך הוויתור בצלילות ובידיעה גמורה על מה היא חותמת, וללא כל פגם ברצון ושגם לאחר מכן , עת פסק הפגם הנטען על ידה, לא הלינה על הפגם ברצון.

בנסיבות בהן החובה מוטלת על המשיבה להוכיח פגם בחוזה ובכריתתו, ובנסיבות בהן עליה להוכיח כי המעמד והחתימה נכפו עליה ונלקחו ממנה שלא כדין, ולאור האמור, ובהינתן עדותה היחידה, ובשים לב לגרסותיה הסותרות אני קובעת כי הוויתור שלה תקף, על אף שאכן לא נשמעה עדות המבקש.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל דין התובענה להתקבל ואני מצהירה כי עסקת המתנה מושא התביעה בוטלה בהסכמת המשיבה בהתאם למסמך הוויתור מיום 4/5/15.

חוק המתנה מבחין בין מתנה גמורה (סעיף 2 לחוק) ובין התחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק), כאשר להבדיל ממתנה מוגמרת, מהתחייבות לתת מתנה ניתן לחזור בתנאים ובסייגים שפורטו בסעיף 5 לחוק.

על כן כל עוד לא בוצע הרישום רואים את העסקה כהתחייבות לתת מתנה, לא כמתנה מוגמרת, אולם מעת הרישום מתן המתנה הושלם (ע"א 1284/92 א' רתם נ' מ' רתם).

...

כפי שיפורט, אין צורך להכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, שכן מצאתי כי דין התביעה להידחות מאחר ואין כל עילה שבדין להורות על ביטול המתנות.

אני סבורה כי לא נפרשה בפני המסכת העובדתית המלאה ונותרו תהיות.

גם לכן דין התביעה להידחות.

תוצאה מכל האמור התביעה נדחית.

התחייב אדם להקנות לחברו בעלות או זכות אחרת במיטלטלין, ולפני שמסר לו את המיטלטלין או הקנה לו את הזכות חזר והתחייב עם אדם אחר בהקניה נוגדת, זכותו של הראשון עדיפה, אך אם השני היתקשר בעיסקה וקיבל את המיטלטלין או את הזכות בתום לב ובתמורה - זכותו עדיפה" בעניינינו נערכו שתי עיסקאות נוגדות על-ידי הנתבע בקשר לזכויות בדירה: העסקה הראשונה משנת 2006 להעברת הזכויות במקרקעין, ובכלל זה בדירה, במתנה ללא כל תמורה לנתבעת (ראו סעיף 16 לעיל); והעסקה השנייה משנת 2009 להעברת הזכויות בדירה בתמורה כספית לתובע.

לפי סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". מכאן שהסכם מתנה כחוזה מצריך גם קיבול ובלעדיו לא משתכלל החוזה.

שלוש הן דרכי ההקניה שמתווה סעיף 6 לחוק המתנה ליצירת מתנה מוגמרת: מסירת הנכס, מסירת מיסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו בקבלת "דבר המתנה" או הודעה מאת נותן המתנה למקבלה על המתנה מקום ש"דבר המתנה" מצוי ברשות המקבל.

...

כן אין בידי לקבוע כי בענייננו הנתבעת יצרה מצג של הרשאה כלפי התובע.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שניתן סעד המצהיר כי התובע הוא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה, וזאת במשותף עם הנתבעת 5 שאף לה מחצית הזכויות בדירה.

בנסיבות אלה אני קובעת כי התובע זכאי לקבל מאת הנתבעים מחצית מדמי השכירות המתקבלים מן השוכרת בקשר למגוריה בדירה.

לטענת התובע, הוא הוטעה על ידי הנתבעת לחתום על הסכם המתנה מבלי שקבל הסבר על כך שהוא מוותר למעשה על זכויותיו ואינו יכול לחזור בו מהמתנה.

התחייבות זון מחייבת את נותן המתנה, עיזבונו, וכל הבא מטעמו ו/או במקומו באופן בלתי חוזר, סופי מוגמר ומוחלט נותן המתנה מוותר על זכותו לחזור בו מהמתנה והתחייבות נותן המתנה בהסכם זה הנה בלתי חוזרת, בלתי ניתנת לביטול ו/או לחזרה מהמתנה.

לאלתר" ברשום הזכות על שם מקבל המתנה בלישכת רישום המקרקעין, בהתאם לדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום, אין בפנינו הקניה במובן סעיף 2 לחוק המתנה.

...

לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועדותם, אינני מקבל את טענתו של התובע, ואינני סבור כי מדובר בהתנהגות מחפירה, לבטח שלא במידה הנדרשת ע"פ הוראות החוק.

סיכום ותוצאה: התביעה נדחית.

₪ התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

התובעת מפנה גם להוראת סעיף 2 בחוק המתנה לפיו מתנה נגמרת בהקנייתה ע"י נותנה למקבלה בהסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.

בסיכומי התשובה שלה נטען בשם התובעת (שלמרבה הצער הלכה בנתיים לעולמה), כי לא קם השתק שפוטי כנגדה היות שטענותיה בכל אחד מן ההליכים אינן סותרות זו את זו, לא ברובד המשפטי ולא ברובד העובדתי, ואין בהן כדי לשנות את מהות ההסכמה בין הצדדים, שעניינה העברת הדירה במעין נאמנות או כמתנה המותנית בתנאי מפסיק גם אם היא נקטה בכתבי בי הדין שלה בהליך הקשור במונח "מתנה"; דוקא משום שההליכים התנהלו בפני מותב אחד ועל יסוד התנאים (המצטברים) שנקבעו בהלכה הפסוקה, אין להחיל הכלל האמור על המקרה דנא; הפסיקה אליה הפניתה הנתבעת בסיכומיה בנידון דדן אינה רלוואנטית לנסיבות המקרה דנא; הגם שבמסמכי העברת הזכויות לא נכתב כי היא ל"משמרת" או באופן "טכני", דוקא מלשון כתב ההיתחייבות הבלתי חוזר עולה, שאין המדובר במתנה מוגמרת אלא במתנה המותירה את הזכויות בדירה בידי התובעת למשך חייה ולא הייתה גמירות דעת שלה למתן מתנה מוגמרת אלא העברת הזכויות במעין נאמנות; הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מדובר במתנה מוגמרת והתנהלותה מעוררת תמיהות קשות; היות שהדירה המקורית לא הועברה לנתבעת במתנה גמורה, הרי שגם הדירה הנוספת שהיא בבחינת פירות שצמחו מן הדירה המקורית אינה מוקנית לה, ועליה להשיבה לתובעת לאלתר; גם אם יקבע שהדירה המקורית ניתנה לנתבעת במתנה מוגמרת, כי אז בהתאם לכתב ההיתחייבות הבלתי חוזר ולכלל הפרשני לפיו יש לנסח חוזה לרעת מנסחו, הרי שהדירה הנוספת המהוה פירותיה, שייכת לתובעת כשם שנקבע בנוגע לדמי השכירות המתקבלים בגין הדירה המקורית; הנתבעת לא הוכיחה כל השקעה כספית שהיא בדירה המקורית ובדירה הנוספת וטענותיה בעיניין נטענו בעלמא; הנתבעת מנסה לקעקע מהימנות התובעת בזוטי דברים ואין לייחס להם כל משקל.

נקבע, כי העברת הדירה על שם הנתבעת הייתה, כאמור, במתנה ולא בנאמנות, ושעה שעניין לנו במתנה שהקנייתה הושלמה ולא הוכח כי נפל פגם בגמירות דעת הצדדים ואף לא נמצאה שהעסקה מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) בחוק הירושה, הרי שהיא תקפה.

...

הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנא, באיזון בין כלל האינטרסים והזכויות, לרבות זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד, באתי לכלל מסקנה, כי דחיית התביעה על יסוד הכלל בדבר השתק שיפוטי לא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, היא בוודאי גם אינה מידתית בנסיבות העניין.

לפיכך, טענת הנתבעת בעניין זה נדחית.

סוף דבר העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות.