סעיף 13 לחוק הסדרת העסקת עובדים דרך קבלני כוח אדם

לבסוף ב"כ המאשימה היתייחס לטענת ב"כ הנאשם בעיניין העיצום הכספי, ובלשונו "לשאלת בית הדין, המסלול של עיצום כספי הוא מסלול מנהלי שאינו מגביל את המאשימה לנקוט בהליך פלילי בהתאם לסעיף 13 לחוק הגברת האכיפה. עיצום כספי מוטל בנסיבות קלות שמדובר בעבירה אחת בתקופה מאוד קצרה. אבל פה מדובר גם בשתי עבירות שונות, גם במספר עובדים וגם במספר חודשים" (ע' 21 ש' 27-30).

בהתייחס לנסיבות האישיות טענה ב"כ הנאשם כי "העבירות בוצעו לפני כימעט 6 שנים. הנאשם ביצע את העבירות כשהיה צעיר. הוא עלה לארץ בגיל 10. לא היה בקיא בשפה העברית ברישיונות, בכוח אדם. פתח עוסק מורשה ולא פעל באמצעות חברה. העסקה מינורית. עובד פה עובד שם. כעת בגיל 40. העסק ניסגר כיום שכיר. עובד בתחום השרות. מרויח 6,000 ₪. הנאשם הודה חסך זמן שפוטי. אין עבירות קודמות. לאורך חלוף הזמן והעסק שניסגר אין ענין צבורי להטיל עליו קנס שכן ההרתעה הושגה. ויש להיתחשב בעוולות שנגרמו לו לאורך כל הדרך. אין נפגעים. הכספים הושבו והעובדים הועסקו תוך מילוי זכויותיהם הסוציאליות. הנאשם גרוש אב לילד. משלם מזונות בסך 2,200 ₪. חי בשכירות של 5,000 ₪. לא מצליח לסיים את החודש. ההורים עוזרים לו. ההורים משלמים את השכירות. למעשה אין מדובר בתקופה רציפה של 19 חודשים. לכן נבקש להטיל חצי מהרף המאקסימאלי שטענו אליו, כלומר בסביבות 9,000 ₪" (ע' 23 ש' 14-24).

העבירה בה הורשע הנאשם בארוע הראשון פוגעת בשמירה על זכויות העובדים ורווחתם, שכן "בהסדר הרשוי כפי שנקבע בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, ביקש המחוקק להבטיח את זכויות העובד המועסק על ידי חברת כוח אדם, ואת ורווחתו. זאת לאור ההרעה המוחשית שחלה במצבם של העובדים המועסקים בדרך זו, וההשלכות השליליות הנובעות ממנה..." (ע"ע (ארצי) 11/07 אל אור אילת תפעול ואחזקות בע"מ- מדינת ישראל- משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (מיום 11.8.2008) וההפניות שם).

יוער, כי בפסק דין ע"פ 1127/13 עמאואל גברזיי נ' מדינת ישראל (מיום 15.1.2014) קבע בית המשפט העליון כי "יכול בית המשפט להיתחשב בשני שיקולים נוספים בעת גזירת העונש, הרתעה אישית והרתעת הרבים (סעיפים 40ו ו-40ז), אך אין בהם כדי להביא לחריגה ממיתחם הענישה ההולם." 46 סעיפים 40 יג(ב) ו-40יג(ג) לחוק העונשין מסדירים את אופן גזירת העונש במצב של ריבוי עבירות המהוות ריבוי אירועים.

...

אשר על כן ונוכח התקופה הלא מבוטלת שבה הנאשם פעל ללא רישיון, סבורני כי יש להעמיד את מתחם הענישה בין 40% לבין 60% מהקנס המקסימלי (סך של 14,400 ₪), קרי בין 5,760 ₪ לבין 8,640 ₪.

בעניין מרדכי שחם נקבע על ידי בית הדין הארצי כי "בהכפלת מספר העבירות (49) - עומד המתחם שנקבע על ידי בית הדין האזורי (30%-50% מהקנס המרבי) על 7,423,500 ₪ לבין 12,372,500 ₪. אין חולק כי מדובר בסכום עתק אך זאת לאור מספרן הרב של העבירות, ובהתחשב בגובהו של הקנס המרבי שנקבע בחוק לעבירה זו, המדבר בעד עצמו ומדגיש את החומרה הרבה שראה המחוקק בניכוים של סכומים משכרם של עובדים תוך הטעייתם לסבור כי הם עוברים ליעדם (כיום עומד הקנס המרבי בגין עבירה אחת על סך של 1,130,000 ₪). עם זאת לאחר שקילת כלל הטיעונים שוכנענו כי יש הצדקה להתערב במתחם הענישה שנקבע על ידי בית הדין האזורי ביחס לאירוע זה...בהתחשב בכלל הנסיבות, לרבות מספרם הרב יחסית של העובדים אשר ביחס אליהם בוצעה העבירה, מספר החודשים בהם נלקח מהם חלק משכרם שלא כדין, אי העברת הכספים ליעדם עד היום (ולפחות לא נטען אחרת) והעובדה כי התנהלות חמורה זו חזרה על עצמה במספר אתרים שונים כך שעל פני הדברים אין מדובר ב"כשל ניהולי" כנטען אלא בהתנהלות מכוונת - אנו סבורים כי יש להעמיד את הרף התחתון של מתחם הענישה בגין האירוע על הקנס המרבי בגין עבירה יחידה (505,000 ₪), ואת הרף העליון - על 30% מקנס המרבי היינו 7,423,500 ₪ (ע"פ (ארצי) 25307-12-15 מרדכי שחם נ' מדינת ישראל (מיום 4.9.2017).

סבורני כי בנסיבות העניין יש לפסוע בהתאם לחלופה הראשונה, קרי עונש נפרד לכל אירוע; ונוכח העובדה כי מדובר בשתי עבירות שונות, שאין בהן קשר, איני מוצא לחפוף בין סכומי הקנסות שיוטלו להלן בגין כל אחת מהעבירות.

זאת, לאור הוראת סעיף 13(ג) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996, הקובעת כי על אף הוראת סעיף 13(א) לאותו חוק, המחילה על עובדי קבלן כוח אדם את כל תנאי העבודה, לרבות הסכם קבוצי, החלים במקום שבו הוא מועסק, הרי שההוראה לא תחול במקרה שבו תנאי העבודה אצל אותו קבלן כוח אדם מוסדרים בהסכם קבוצי כללי.

להשלמת התמונה, נבהיר כי אותם "חוקים חדשים" אליהם היתייחס התובע הנו סעיף 4 לחוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תקוני חקיקה והוראת שעה), התשע"ה-2014 (להלן: חוק הפיקדון), שחייב עובדים זרים שנכנסו לישראל שלא דרך תחנת גבול ואת מעסיקיהם להפקיד לחשבון בנק ייעודי סכום כולל בשיעור של 36% משכרו של העובד, שיועבר לידיו רק בעת עזיבתו את ישראל (לפירוט אודות הסדר זה, שחלק מהוראותיו בוטלו על ידי בית-הדין העליון לאחר שנקבע שאינן חוקתיות, ראו: בג"ץ 2293/17 גרסגהר נ' הכנסת (23.4.20)).

...

לאור הפסיקה הברורה, החד-משמעית והעקבית שלעיל, ומשלא טענה הנתבעת לפנינו כי היא עצמה צד להסכם קיבוצי, דין טענתה בדבר אי תחולת צו ההרחבה בענף הבניה להידחות.

בנסיבות המקרה שלפנינו, ולאחר שהגענו לכלל מסקנה ששכרו של התובע היה שונה לחלוטין מהמפורט בהודעה, ומשברור לנו כי אם היתה ניתנת הודעה נכונה כדין ניתן היה להימנע מהמחלוקת נשוא תיק זה, אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה באופן מלא, ופוסקים לתובע סך של 5,000 ₪ (נזכיר בקשר לכך כי החוק מאפשר לבית-הדין לפסוק עד סכום משולש מזה ללא הוכחת נזק, אך נכון עשה התובע משהסתפק בתביעת שליש מהסכום המקסימלי).

לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי על אי ביצוע הפרשות לקופת פיצויים אישית בסך 4,633 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.17 (אמצע תקופת ההעסקה) הפרשות לתגמולים בסך 4,899 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.17 (אמצע תקופת ההעסקה).

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

] "החוק נועד להבטיח את זכויות העובד המועסק על-ידי קבלן כוח אדם ורווחתו, לאור ההרעה המוחשית שחלה במצבם של העובדים המועסקים בדרך זו וההשלכות השליליות הנובעות הימנה. בתבנית העסקה זו, נתונים העובדים לעתים קרובות לניצול על-ידי תשלום שכר נמוך והעדר תנאים סוצאליים; העדר מקום עבודה קבוע ומסודר; כוח המיקוח (האישי והקולקטיבי) שלהם קטן; הבטחון התעסוקתי שלהם נעלם; וזכויות רבות – פרי מאבק של שנים – נילקחו מאותם עובדים. לשם הגשמת תכליתו של החוק ומטרתו, הותנה העיסוק בקבלנות כוח אדם בקבלת רישיון". כלומר, מטרת החוק היא להסדיר את העסקתם של עובדים במגזרים שבהם קיימת ניידות גבוהה כדי שלא ינוצלו ויקופחו זכיותיהם.

] "חוקי המגן קובעים זכויות סוציאליות מינימאליות לעובדים. החברה האנושית סבורה שזכויות מינימאליות אלו הן כוח חיוני לעובדים שאין לאפשר לוותר עליו. יש להגן על העובדים. זהו הנימוק העקרי לקוגנטיות של חוקי המגן. נימוק נוסף הוא המודעות של משפט העבודה לעמדת המיקוח החלשה של העובד. גישה זו מצאה לה ביסוס במשך כמה עשרות השנים לקיומו של משפט העבודה בישראל. בית הדין לא סטה מגישה זו במשך תקופה ממושכת וטוב שכך. יש חשיבות לכך שהמערכת המשפטית עמדה על נוקשות זו בתחילת דרכו של משפט העבודה. היה חשוב לבסס עקרונות אלו. כיום ההלכה בוססת. ההגנה המוחלטת על זכויותיו המינימאליות של העובד היא עובדה קיימת". אי לכך, העובדה שהעובד הוא קרוב מישפחה של הנאשם ושסיבת העסקתו הייתה שקומו, אינן מצדיקות הפרת החובה להנפיק תלושי שכר ואין בהן כדי להפחית מחומרת העבירה.

...

המאשימה טענה כי יש לדחות את הבקשה.

] "לפי גישה זו, השאלה מהו אותו 'מעשה' אמנם אינה זהה לשאלה מהו אותו 'אירוע', אך גם לצורך השאלה מהו 'אירוע' ניתן להיעזר במבחן הצורני-עובדתי וכן במבחן האינטרס המוגן, כך ש'מסכת של מעשים ועבירות תוגדר 'אירוע אחד' בכל אותם מצבים שבהם ההסתכלות באירוע העברייני תביא את המתבונן למסקנה שפיצולם יהיה מלאכותי, וכי לאמיתו של דבר מדובר במכלול אחד', ועם זאת 'ריבוי נפגעים עשוי להשפיע על הסיווג הראוי. כך, יהיה אפשר לקבץ רצף של עבירות נפרדות לכדי אירוע אחד כאשר מדובר בפגיעה קלה באינטרס המוגן או כשמדובר בקרבן אחד, ואילו כאשר האינטרס החברתי המוגן הוא אינטרס רב עוצמה, וקיימים מספר קורבנות, תופרד כל עבירה ותיחשב לאירוע בפני עצמו' (יניב ואקי ויורם רבין, הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, תמונת מצב והרהורים על העתיד לבוא, הפרקליט נ"ב 413 (2012); להלן: ואקי ורבין; בעמ' 443).

בהתחשב במכלול השיקולים שוכנעתי שבעבירה של העסקת עובדים יש להטיל על הנאשמים קנסות ברף התחתון של מתחם הענישה וכי בעבירה של אי הנפקת תלושי שכר יש לחרוג ממתחם הענישה לקולה ולהטיל על הנאשמת קנס נמוך מהרף המינימלי.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשמים את העונשים המפורטים להלן: הנאשמת הנאשמת תשלם קנס בסכום של 4,320 ₪ בגין עיסוקה כקבלן שירות ללא רישיון כדין בניגוד לסעיפים 2(א), 10א, 20(ב) ו-20(ב1) לחוק העסקת עובדים.

] "החוק נועד להבטיח את זכויות העובד המועסק על-ידי קבלן כוח אדם ורווחתו, לאור ההרעה המוחשית שחלה במצבם של העובדים המועסקים בדרך זו וההשלכות השליליות הנובעות הימנה. בתבנית העסקה זו, נתונים העובדים לעתים קרובות לניצול על-ידי תשלום שכר נמוך והעדר תנאים סוצאליים; העדר מקום עבודה קבוע ומסודר; כוח המיקוח (האישי והקולקטיבי) שלהם קטן; הבטחון התעסוקתי שלהם נעלם; וזכויות רבות – פרי מאבק של שנים – נילקחו מאותם עובדים. לשם הגשמת תכליתו של החוק ומטרתו, הותנה העיסוק בקבלנות כוח אדם בקבלת רישיון". כלומר, מטרת החוק היא להסדיר את העסקתם של עובדים במגזרים שבהם קיימת ניידות גבוהה על מנת שלא ינוצלו על דרך של קפוח זכוותיהם.

...

בהתחשב בערך החברתי העומד בבסיס העבירות, במדיניות הענישה כפי שעולה מגזרי הדין של בתי הדין לעבודה, בעובדה שמדובר באירוע אחד הכולל בתוכו העסקה של שתי עובדות ובטענות המאשימה בנוגע למתחם הענישה, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם אמור לנוע בין 30% מהקנס המקסימאלי – 4,320 ₪ ל-60% מהקנס המקסימלי – 8,640 ₪.

בהתחשב במכלול השיקולים שוכנעתי כי מוצדק במקרה זה להטיל על הנאשם עונשים הנמצאים במתחם הענישה.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשם קנס בסכום של 6,480 ₪ בגין עיסוקו כקבלן שירות ללא רישיון בניגוד לסעיפים 2(א), 10א(א) ו-20(ב) לחוק.

בסיכומיו זנח התובע את טענתו לתחולת צו ההרחבה בענף כוח האדם וטען כי יש להחיל את עקרון השוואת התנאים הקבוע בסעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העסקת עובדים").

סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים קובע כי – "תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קבוצי - הוראות ההסכם הקבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולוותק בעבודה אצל המעסיק בפועל". החריג לכלל זה נקבע בסעיף 13(ג) לחוק העסקת עובדים, לפיו השוואת התנאים האמורה לא תחול לגבי עובד "...שתנאי עבודתו אצל קבלן כוח האדם מוסדרים בהסכם קבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957, ובילבד שהסכם כאמור הורחב בצו הרחבה...". בפסיקה שניתנה לאורך השנים נקבע כי החריג הקבוע בסעיף 13(ג) לעיל לעקרון השוואת התנאים יחול רק על מי שהוא צד ישיר להסכם קבוצי כללי ולא על מי שהוראות הסכם זה חלות עליו מכח צו הרחבה (ר' סע"ש (תל אביב-יפו) 59408-12-15 TESFAY TOLDEBERHA - טוטאל מיקור חוץ בע"מ, ניתן ביום 5.1.17 והאסמכתאות שהובאו שם, סעיף 39 לפסק הדין).

בהיבט זה יובהר כי גם בנסיבות בהן אין לייחס לעובד הסכמה או ידיעה לאמור בתלושי השכר, אין משמעות הדבר בהכרח שניטל הכוח הראייתי מתלוש השכר שנערך בזמן אמת כמשקף את דרך פעולתו של המעסיק.

...

משכך, דין התביעה ברכיב זה, להידחות.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, התובע יישא בהוצאותיה בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.