סעיף הלאום במרשם האוכלוסין בתעודת הזהות

תחילה הגיש, בצרוף עותרים נוספים, עתירה לבית משפט זה, אך זו נמחקה על-ידם בשנת 2004 בעקבות המלצת בית המשפט שלפיה עליהם לפנות לערכאה המתאימה, להשגת תעודה ציבורית המעידה על שייכותם ללאום הישראלי בהתאם לדרישת סעיף 19ג לחוק מירשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מירשם האוכלוסין) (בג"ץ 11286/03 אורנן נ' שר הפנים (20.9.2004)).

כלומר, בקשתם של המערערים לשינוי פרט הלאום במירשם האוכלוסין, מבטאת את רצונם כי המירשם ישקף את תפיסת הלאומיות האזרחית, וזאת כחלק ממאבקם הצבורי כי זהו המודל הראוי עבור מדינת ישראל (ראו גם: משה ברנט עם ככל העמים – לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית (2009); יוסף אגסי בין דת ולאום – לקראת זהות לאומית ישראלית (מהדורה שנייה, 1993) [המחבר הוא המערער 4 בעירעור שלפנינו – ע' פ']).

...

אינני נכנס פה לשאלה אם ניתן להיות בעל "לאום כפול" (כמו: "אזרחות כפולה") ובאילו מקרים בדיוק ניתן להיות "אדם אוניברסאלי" חסר לאום כלל, מעמד שטען לו ישעיהו שי"ק והדבר ניתן לו. מעבר לכל האמור עד הנה אני סבור שמסקנתו של הנשיא אגרנט בפסק דינו המונומנטלי בהלכת טמרין, אליה הצטרפו שאר חברי ההרכב באותה פרשה, על פיה, כדברי השופט כהן שם: "לא הוכח שמשפטית קיים 'לאום ישראלי' ואין זה מן הראוי לעודד היווצרותם של 'רסיסי' לאום חדשים" – כוחה עדיין עמה.

טרם סיום אדגיש כי המירב שניתן לומר בהקשר לעמדת המערערים בוטא בפיסקה המסיימת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (מפיו של חברי, השופט נ' סולברג (כמעמדו אז)), שקבע: "אין בדברי פסק דין זה כדי לומר שאין בנמצא לאום ישראלי – בנפשו של אדם, במצעה של קבוצת אנשים, אצל מגזר כזה או אחר במדינה. אדרבה, פרופסור עוזי אורנן – כמוהו כשאר המבקשים – מאמין כי הוא בן הלאום הישראלי. אמונה זו ראויה לכיבוד ולהערכה על-ידי השותפים לדעתו ועל ידי המתנגדים לה". כאן הוסיף חברי, השופט נ' סולברג, כי: "אמונה זו אינה זקוקה לגושפנקא משפטית", ואילו אני סבור, כאמור, כי על פי המצב המשפטי הנתון – הנושא שפיט, ואולם דרישות המערערים – אינן ניתנות לעיגון בדין הקיים.

העולה מכל המקובץ מלמד שלעת הזו עדיין אזרחות לחוד ולאום לחוד במצב המשפטי הנוהג.

כמו-כן הזייפן, אשר ניסה ליצור את הרושם שהתעודה הודפסה בשנת 2000, לא דקדק בהוראות הדין ומילא את סעיף הלאום בכוכביות.

ההחלטה להפסיק לציין את לאומו של אזרח ישראל בתעודת הזהות נכנסה לתוקף רק קרוב לשנתיים מאוחר יותר (ראו נספחים ט–יא לתצהיר התובעת ובהם תקנות מירשם האוכלוסין (רישומים בתעודת זהות), התש"ן–1990 והתיקון משנת 2002).

זאת ועוד: בתעודת הזהות המזויפת נרשם שתאריך הלידה העברי של המנוח הוא ,,ט"ז באייר תרצ"ב'', ואילו התאריך שנירשם בתעודת הזהות האמִתּית הוא ,,ט"ו באייר התרצ"ב'' והוא הנכון (סעיף 7 לתצהיר התובעת).

...

אני מורה על מחיקת הערת האזהרה מיום 20.11.11 לטובת ,,גניש יהודה חמוס'' מן המרשם המתנהל בלשכת רישום המקרקעין, וכן כל ההערות והצווים שנרשמו עליה – לרבות ההערה מיום 14.01.14 לטובת ,,מס שבח נתניה'', לפי שטר 000351, על הערת האזהרה לטובת הנתבע; וכן צו העיקול שנרשם ביום 17.06.13 מכוח ,,תא"ק 0636-06-13'', לפי שטר 012463.

כמו-כן אני מורה על מחיקתה של הערת האזהרה לטובת נתבע 2, ירון בולנדי, לפי שטר 006283, על כל הבעלים.

הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות המשפט, וכן ישלם לה שכר טרחת עורכי-דין בסך 70,000 ₪ (כולל מס ערך מוסף).

חוק המרשם קובע מפורשות, בסעיף 2 בו, אלו פרטים יירשמו במרשם האוכלוסין, ואולם באשר לתעודת הזהות מודיע הוא אותנו אך זאת ש"תעודת זהות תכיל את פרטי הרישום שיקבע שר הפנים באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ופרטים נוספים שייקבעו ויאושרו כאמור" (סעיף 25 לחוק המרשם).

כיצד נוכל לטעון איפוא כי יהדותה של המדינה מחייבת את רישום פרט הלאום? מרשם האוכלוסין, תעודת זהות, אמונות ודעות מאז ראשית ימיה של המדינה מיתדפקות על דלתו של בית-המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בסיפרי המדינה והמירשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים.

...

כל אלה מוליכים את העותרת למסקנה כי "תיקון התקנה כפי שנעשה על ידי שר הפנים ובאישור ועדת חוקה, חוק ומשפט אינו נכון, אינו ראוי ובודאי שאינו סביר, בהיותו סותר ערכי היסוד עליהם כוננה מדינת ישראל...", העותרת טוענת אפוא לאי-חוקיותה ולאי-סבירותה של ההחלטה על מחיקת פרט הלאום מתעודות הזהות, בעיקר בשל הסתירה החריפה שבין מעמדו של הלאום היהודי במדינת ישראל לבין הטעמים הפוליטיים שהובילו למחיקת פרט הלאום מתעודות הזהות.

סוף דבר חוק המירשם קבע את תעודת הזהות כמיסמך-של-זיהוי, וגם אם בעיני העותרת – ואפשר בעיני אחרים אף-הם – תעודת הזהות היא מיסמך בעל משמעות מרחיקת-לכת – וכהשקפת העותרת: מיסמך של זהות יהודית או הצהרה של המדינה על זהותה היהודית של העותרת – אין בתחושות סובייקטיוויות אלו כדי לשנות מתכליתה של תעודת הזהות כבת לחוק טכני-סטטיסטי.

אנו מחליטים לדחות את העתירה.

בתיתנו דעתנו למצבה של העותרת החלטנו שלא לחייבה בהוצאות.

עוד ציינו הנתבעות כי מעיון בתיק המירשם של התובעת עולה כי כאשר הגישה בקשה החתומה על ידה לקבלת תעודת זהות ציינה בפריט הדת והלאום "נוצרי, ××××××" (נספח 2 לכתב ההגנה).

בנוסף אמה היא זו שחתמה על הטופס ובאותה עת לא הייתה דוברת עברית וחתמה על הטופס באותיות לאטיניות כשהטופס מולא בשפה העברית ומכל מקום, בתעודת הלידה שהונפקה לתובעת בפרטי הלאום והדת נרשם "לא רשום". עוד ציינה כי בטופס בקשה להנפקת תעודת זהות הכיתוב "נוצרי ××××××" היתייחס רק לסעיף הלאום.

סעיף 19ד' לחוק מירשם האוכלוסין, שכותרתו "תיקון רישום", קובע כי "מבלי לפגוע באמור בסעיף 19ה או בסעיף 23, לא יתוקן רישום במירשם אלא לבקשת התושב שהרישום מתייחס אליו ועל פי תעודה ציבורית המעידה שהרישום לא היה נכון". בסעיף 19ג(א), שכותרתו "רישום שינויים", נקבע כי "שינוי בפרט רישום של תושב יירשם על פי מיסמך שנימסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי [...]". בה"פ (מחוזי ת"א) 25477-05-11 יורם קניוק נ' שר הפנים (מיום 27.9.2011) נקבע כי "אין בידינו לידרוש שינוי במירשם בסעיף הדת ללא תעודה ציבורית מתאימה, ובצדק הפנה הרשם את התובע לבית המשפט לקבל סעד הצהרתי" (בפיסקה 14).

...

יישום הדין לענייננו לאור עדות התובעת שהייתה מהימנה עלי והמסמכים שהוצגו (ולא נסתרו), שוכנעתי כי התובעת לא הוטבלה לנצרות.

שוכנעתי בכנות עדותה (שלא נסתרה) כי לא ראתה ואינה רואה את עצמה בת לדת הנוצרית, כי לא קיימה מנהגים נוצריים, כי אינה מזדהה עם ההיסטוריה של הדת הנוצרית ואינה רוצה להיות משויכת אליה.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התובענה ומצהירה כי התובעת, ×××× ××××× ת"ז ×××××××××, היא "חסרת דת". הנתבעות יפעלו לעדכון מרשם האוכלוסין בהתאם.

בלשון המערער (סעיף 12 לתצהיר), "נוצרה פה אפוא קטיגוריה לאומית-דתית חדשה, שאין אני עוד משתייך אליה". לפיכך, ביום 18.4.70 פנה המערער במכתב למנהל מירשם האוכלוסין, בו ביקש, כי בתיקו במירשם האוכלוסין ובתעודת הזהות שלו ישונה רישום הפרט "לאום" מ"יהודי" ל"ישראלי", אך כי הרישום "ללא דת", באשר לפרט "דת", יישאר בעינו.

...

על יסוד כל האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסכום כולל של 300 ל"י. השופט ברנזון: אני מסכים שיש לדחות את הערעור משני הטעמים שניתנו על-ידי הנשיא: המערער היה רחוק מאד מלהוכיח קיומו של לאום ישראלי, אליו הוא רוצה להשתייך, בנפרד מהעם היהודי, והנימוק שנתן לרצונו שלא להשתייך עוד לעם היהודי אינו יכול להתקבל לאור ההלכה שנקבעה במקרה הדומה בענין שטדרמן (בג"צ 147/70, בע' 767).

מכיון שלפי דעתי יש לדחות את הערעור על-סמך הוראות החוק, אין אני רואה צורך לעמוד על השאלות הנכבדות שבהן דן הנשיא בפסק-דינו, אך אוסיף שאני מסכים למסקנת הנשיא.

אני מסכים שיש לדחות את הערעור.