המשיבים מדגישים כי הצוואה נערכה כ -8 שנים וחצי טרם פטירתה של המנוחה כך שבשנים שחלפו וככל שהיה למנוחה רצון לשנות צוואתה כפי שעשתה עת ביטלה צוואה קודמת באמצעות הצוואה, היו הזדמנויות רבות לעשות כן והאמור לא נעשה.
לדעתנו אין הדברים כן, ובכל אופן אין להסתלקות שכזו תוקף משפטי, וזאת משתי סיבות:
האחת היא שלפי זה המשמעות של התנאי הסמוי היא שהאם אינה חופשית לעשות בעזבונה כל אשר תרצה, יש בזה הגבלה של החופש לצוות, וכל הגבלה שכזו בטלה מכוח סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 [להלן: חוק הירושה], שלפיו: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים."
כך עולה גם מסעיף 27(א) לחוק הירושה, שהחופש לצוות הוא מוחלט 'עד מאה ועשרים', וזו לשון הסעיף: "התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת."
לכן, הבטחה שהמשמעות שלה היא הגבלת החופש של המערערת לצוות – בטל.
...
כאמור, נסמכים המתנגדים על שיחה שנעשתה עם המנוחה ובה זו נשבעה, כך הם טוענים, על נסיבות ומעמד החתימה כאשר משיחה זו, המסקנה היחידה לשיטתם היא כי המשיבים לקחו חלק פעיל בעריכת המסמך המזכה אותם ומשכך זה בטל.
אני מאשר שזה מה שאמרתי.
מכל האמור ולאחר ששמעתי את כל העדויות השתכנעתי כי דווקא האמירות של המתנגד 2 לאם נועדו להשפיע עליה אחרת ולשנות את התמונה האמתית של הסיבה לריחוקו ושלא כתוצאה מהרחקתו.
לסיכום, לא הוכחה כל תלות במשיבים, כנהנים מהצוואה בכלל ובפרט לא הוכחה תלות של המנוחה במשיבים 1-2 לבדם עד כדי שלילת רצונה החופשי.
: אז אני אומר לך המסקנה אך אחד לא מנע מכם.
מכלל האמור לעיל, דין ההתנגדות להידחות.
