אנמק;
בבחינת השיקולים שינחו את בית המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו פינוי נכס מקרקעין, או מתן סעד זמני לתקופת העירעור, נהוג להבחין בין דירה המשמשת למגורים, לבין נכס עסקי, כאשר רק במקרה של פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות ייטה, בדרך כלל, לטובת המבקש את עיכוב ביצוע פסה"ד, בשל העובדה כי מדובר בפנוי אדם מביתו, ובשל החשש כי ביצוע פסה"ד יוביל למצב בלתי הפיך (ע"א 6633/18 יצחק כהן מורדוב ואח' נ' ארז זקס (14.11.2018); ע"א 7955/18 שמעון נ' כונס הנכסים הרישמי (22.11.18)); ע"א 5310/21 מוחמד מוקסקס נ' מוחמד זרעיני (9.9.21)); ראו גם: רע"א 2548/22 אמיל חדד נ' אזקטלן יעקב (נבו 17.4.22).
...
על כן, המבקשים נאלצו להגיש תביעה נפרדת לפסק דין הצהרתי, ביום 8.3.23, אך המשיבה הגישה לבית המשפט קמא בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענות כי קיים מעשה בי-דין והשתק פלוגתא בטענות הנטענות, ובית המשפט קמא, בפסק דינו מושא הערעור נעתר לבקשה.
מכל מקום, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור, הואיל ועיקר המשקל יינתן לבחינת מאזן הנוחות, ובמקרה שלפניי, גם אם אניח כי הערעור אינו משולל יסוד, יש לדחות את הבקשה, משום שהמבקשים לא הראו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.
בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היעתרות לבקשה כמוה ככפייה על בעל מקרקעין עם תום תקופת השכירות להמשיך ולהשכיר את המקרקעין למי שלא עמד לכאורה בתנאי השכירות.
לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה.