סמכות שיפוטית בתקיפת החלטת וטרינר ממשלתי על הסגר כלב

על כן, למשל, אם יימצא קוף מישתולל – ירכוש הרופא הוטרינר הממשלתי סמכות פעולה, אף אם הוא אינו צפוי במידה יתרה להידבק בכלבת ולהעבירה.

והטיפול בכלבים אשר היו מעורבים בתקיפת אדם, הגבלות על ייבוא כלבים ומתן סמכויות פקוח לשם הבטחת אכיפתן של הוראות החוק" (הצעת חוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשנ"ה-1998, ה"ח 2723, עמודים 383-382).

בכל זאת טרם נעשה דבר, ומכאן ההצדקה לבקורת שיפוטית על החלטת הרשויות, גם אם יש לפעול על פי החוק.

...

אין בידינו לקבל עמדה זו. אלה נימוקינו.

לנוכח מסקנה זו, איננו זקוקים לדון בעתירה זו ביתר טענות הצדדים, כגון טענת משיבה 5 כי הכלבה אינה מסוכנת לציבור או כי המתתה אינה מידתית.

העתירה נדחית.

למי מוקנית הסמכות לידון בתובענה המכוונת לתקוף שיקול דעתו של הווטרינר הממשלתי להורות על השמת כלב במאורת הסגר לפי פקודת הכלבת? מונחת לפני בקשה לתת צו מניעה כנגד החלטת המשיב מס' 1 אשר החליט לשים את כלבו של המבקש במאורת הסגר לפי פקודת הכלבת.

הנימוק אשר עמד בבסיס קביעה זו היה כדלקמן: "עניינים מנהליים רבים הועברו לסמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים, אך ביקורת שיפוטית על החלטתו של הרופא הממשלתי מכוח פקודת הכלבת לא הוקנתה לבית המשפט לעניינים מנהליים; והראיה שבתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים התש"ס- 2000, הוקנתה סמכות לביהמ"ש לעניינים מנהליים לידון בהחלטה של "המנהל" לפי סעיף 16 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים התשס"ג- 2002.

...

מכל הנימוקים לעיל אני קובע כי הסמכות העניינית אינה נתונה לבית משפט השלום והיא נתונה לערכאה הדנה בתקיפה ישירה של החלטות מנהליות.

בשים לב לכך אני מורה על מחיקת הבקשה.

בית משפט השלום בכפר סבא 25 דצמבר 2013 ה"פ 2680-11-13 ינדל ואח' נ' השרות הוטרינרי העירוני. לפני כב' סגנית הנשיאה השופטת, רחל קרלינסקי המבקשים 1. ליאור ינדל 2. נועם יצחק פנרסקי המשיבה השרות הוטרינרי העירוני כ"ס החלטה

המבקשים הגישו תביעה לסעד הצהרתי ולפיו החלטת המשיבה להורות על בידוד שתי כלבותיהן ניתנה בחוסר סמכות ומשכך אין לה כל תוקף הואיל וזו ניתנה מבלי שהתקבלה הוראה מפורשת לכך על ידי הרופא הממשלתי כקבוע בסעיף 4א לפקודת הכלבת.

סמכות זו אינה כוללת את תקיפת החלטותיה של הרשות שפעלה מכח סמכותה על פי פקודת הכלבת.

סעיף 5 (1) לחוק ביהמ"ש המנהליים קובע מפורשות כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעתירות נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה (כאשר רשות מקומית - ובכלל זאת נושא משרה או נושא תפקיד בה נכללים במסגרת סעיף 8 (א) לתוספת הראשונה).יפים לעניין זה דברי הנשיא השופט גרוניס ברע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ ( 19.9.05): "מטרת הקמתו של בית המשפט לעניינים מנהליים הייתה לרכז בידיו את הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית כנגד החלטות מסוימות של רשויות המינהל ...בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מנהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות (פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית). לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים." גם הסתמכות המבקשים על סעיף 75 לחוק בתי המשפט אינה במקומה שכן, סעיף זה אמנם מקנה לבית המשפט סמכות טבועה לתת כל סעד ככל שיראה לנכון- אך כל זאת במסגרת סמכותו העניינית.

כך לטענתם אין תוקף להנחייה לבצוע שהופנתה למערערים להביא את הכלבות להסגר, ואין מקום להכניס את הכלבות לבידוד ,כשלא היה מגע בינן ובין המתלוננת.

...

מקובלת עלי טענת המשיבה כי לאחר מתן הסעד הזמני התקבל למעשה גם הסעד המהותי העיקרי המבוקש בתובענה ומשהודיעה המשיבה כי אין בכוונתה לדרוש יותר את הסגרת הכלבות לבידוד, הרי שאין מקום לדון בסעדים אשר התבקשו בתובענה, והדיון בה הפך לתיאורטי ובית המשפט פטור מדיון והכרעה בטענות וסוגיות נוספות שהעלו המבקשים.

יפים לכאן דברי ביהמ"ש העליון בע"א 226/80 כאהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 463, לעניין השימוש בסעד הצהרתי, אליו הפנו המבקשים את בית משפט זה: "המגמה הכללית היא להשתמש בכוח הזה של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה, המוצגת לפני בית המשפט, אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש עניין ממשי בפתרונה, כדי להסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע." לסיכום בהנתן העובדה שהמבקשים זכו בסעד המפורט בתביעתם, ולאור הצהרת המשיבה כמפורט, הרי שהדיון הפך לתיאורטי, ודין התביעה במתכונתה להמחק.

לאור האמור, אני מורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

על רקע זה ונוכח מקרי תקיפה של כלבים שארעו בישראל, הורגש והודגש הצורך בהסדר כלל-ארצי אחיד לפיקוח על כלבים וכן בקיומו של גורם מרכזי בעל סמכויות אכיפה שיוכל להוביל ולקדם את הטיפול בנושא זה בארץ (ראו: דברי ההסבר בהצעת החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשנ"ח-1998, ה"ח התשנ"ח 2723, 382).

העותרים מוסיפים ומצביעים על כך שזיהוי הגזע שאליו משתייך הכלב בין באופן טהור ובין בהכלאה, מעורר קשיים לא מבוטלים ולדעתם המנגנון שנקבע לצורך כך בחוק (קביעה על ידי רופא וטרינאר ערוני או מפקח), איננו יעיל, יישומו מסורבל והוא אך יגרור אחריו הליכי ערר ועתירות מינהליות למכביר מכוח סעיף 16 לחוק.

על כן, כך לטענתם, לא היה מקום לשנות מן ההסדר הנורמאטיבי שטבע החוק והעובדה כי הצוו והתקנות הותקנו בחופזה מיד לאחר הארוע הטרגי מיום 17.6.2004, בו הותקפה הפעוטה אביבית גנון ז"ל על ידי הכלב המשפחתי שתואר ככלב מגזע אמסטאף, מעידה לשיטתם כי מדובר בדינאמיקה פופוליסטית של קבלת החלטות, שלא נועדה אלא לרצות את דעת הקהל בישראל, מבלי שנבחנו ונותחו כדבעי כל הנתונים וכל השיקולים הצריכים לענין.

משאיתרנו את ההסדר הנורמאטיבי שאליו מכוונים אל נכון חיצי העותרים כדבר חקיקה ראשי, יש לבחון את הטענות שהם מעלים על פי אמות המידה הנוהגות עימנו בהפעלת ביקורת שיפוטית על הסדרים מסוג זה. כבר נפסק פעמים הרבה כי טענה המועלית כנגד חוקתיותו של חוק מחייבת איפוק שפוטי ניכר וכי יש לבחון אותה בזהירות ומתוך ריסון.

אכן, ככל שמדובר בפגיעה בזכויותיהם של הכלבים כבעלי חיים, אין מקום לדבר על זכויות חוקתיות שכן בישראל ואף בעולם טרם הוכרעה השאלה האם יש להכיר בבעל חיים כאישיות משפטית הקונה זכויות לעצמה דוגמאת גופים לא-אנושיים אחרים כגון תאגידים, אוניות, אוניברסיטאות וערים (ראו: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832; בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה(1) 769; בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212; בג"ץ 466/05, 11745/04 רייז נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, החלטה מיום 23.2.2005; תמ"ש (תל-אביב-יפו) 32405/01 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם); R. J. Huss, "Valuing Man's and Woman's Best Friend: The Moral and Legal Status of Companion Animals", 86 Marq.

...

בהיעדר תשתית משפטית ועובדתית מספקת לעניין הפגיעה בזכויות חוקתיות הנגרמת כתוצאה מהוראת החוק נשוא העתירה, אין העתירה יכולה לעמוד ודינה להידחות מטעם זה בלבד.

מסקנה זו מתחזקת נוכח אמות המידה המחמירות הנוהגות בכל הנוגע לפסילת חוק עליהן עמדנו לעיל ובכללן הנטל הכבד המוטל על העותר להוכיח פגיעה ממשית ומשמעותית באותן זכויות.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית וצו הביניים מיום 24.12.2004 מתבטל.