סמכות שיפוט עניינית בכתב אישום משותף

הטענות שיכול נאשם להעלות בשלב זה, עוגנו בסעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965; לימים חזרו ונשנו בסעיף 149 לחסד"פ: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן – (1) חוסר סמכות מקומית; (2) חוסר סמכות ענינית; (3) פגם או פסול בכתב האישום; (4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה; (5) זכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום; (6) משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום; (7) חסינות; (8) היתיישנות; (9) חנינה". טענות מקדמיות אלו עוסקות בסמכותה של התביעה להעמיד את החשוד לדין, כמו גם בתקינותו ובחוקיותו של כתב האישום.

באותה פרשה אפיין השופט ד' לוין את המצבים השונים שבהם יושמה הדוקטרינה במשפט האנגלי: "המכנה המשותף למקרים שונים שבהם הופעלה הדוקטרינה, מקורו בהנחה כי בנסיבות עניין זה או אחר, יהיה זה בלתי אפשרי להעניק לנאשם את זכותו הבסיסית המגיעה לו למשפט הוגן. על בית-המשפט לשאול עצמו ראשית את השאלה הבאה: 'האם בנסיבות העניין יזכה הנאשם למשפט הוגן?' והיה ואין כל אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן, תהא הסיבה אשר תהא, יעכב בית-המשפט את ההליכים כנגדו" (פסקה 155).

כחלק מאותן טענות, רשאי הנאשם להלין על כך שהגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי בעיניינו "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". טענות כאמור נסמכות על דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר מעוגנת כיום בסעיף 149(10) לחסד"פ. כפי שמציין חברי, משפטנו אכן איננו מכיר בסמכותם של בתי משפט השלום והמחוזיים לקיים ביקורת שיפוטית על הגשות כתבי-אישום על בסיס כללי המשפט המנהלי שלא הוטמעו בדוקטרינת ההגנה מן הצדק.

...

רותם הגיש ערר על ההחלטה; הערר נדחה.

ממילא, אם ימצא בית המשפט הדן בפלילים כי ההחלטה להעמיד אדם לדין לוקה בחוסר סבירות חריף, לא יהיה בכך כדי להשליך באופן משמעותי על מקרים אחרים שנסיבותיהם שונות.

סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "נטענה טענה מקדמית, ... בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט". סעיף 151 לחוק זה מוסיף וקובע שככלל: "לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט". נמצאנו למדים כי אומנם ראוי שטענות מקדמיות יתבררו מוקדם ככל הניתן; אולם ככלל רשאי הנאשם להעלות טענות מקדמיות בכל שלב (ראו למשל ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (1.2.2010)), ובית המשפט מוסמך לדון בהן בשלבים מאוחרים בהליך.

סיכומו של דבר, דעתי היא כי אין לשלול את האפשרות שבמקרים שבהם ההחלטה להעמיד אדם לדין לוקה בחוסר סבירות חריף עד שיש בו כדי לעמוד בסתירה מהותית עם עקרונות הצדק וההגינות, ייקבע כי מתקיימת לזכות הנאשם הגנה מן הצדק, אשר מכוחה אף ייתכן כי יבוטל כתב האישום או חלק ממנו.

" בעיניין סוסן אליו הפנו הצדדים בטיעוניהם, קבע כב' הש' גולדברג: "מדיניות משפטית ראויה היא זו המקנה סמכות לבית-משפט מחוזי לידון באישומיהם של נאשמים אחרים, אף אם העבירות שבהן הואשמו מצויות בסמכותו העניינית של בית-משפט שלום, ובילבד שקיימת זיקה עניינית הדוקה בין האישומים השונים, כך שהם מהוים פרשה אחת. מדיניות כזאת ניצבת על אדניהם של יעילות דיונית וגם של צדק מהותי".   קרי, המבחן הוא שאלת קיומה של זיקה עניינית הדוקה, בין האישומים השונים שבכתב האישום, כאשר יישומו של המבחן תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין.

בנסיבות אלה, ברור הוא כי יש קשר הדוק בין האישומים והתשתית העובדתית עליה הם מבוססים הנה משותפת במידה רבה, כמו גם הראיות, באמצעותן מתכוונת המשיבה להוכיח את המיוחס לכל אחד מן הנאשמים, גם אם העבירות המיוחסות להם אינן זהות או דומות.

לא זו בלבד שצרוף האישומים מביא לחיסכון ניכר בזמן שפוטי אלא שאם יופרדו ההליכים ואותם עדים יאלצו להעיד לגבי אותה מסכת עובדתית בפני מספר מותבים במועדים שונים, ניהול ההליכים במקביל יצור אף הוא סירבול ואף יאריך את משך הזמן הכולל לבירור האישומים.

...

באשר לטענה כי צירופם של הנאשמים לכתב האישום החמור, יצר מיידית עיוות דין, הביא להשחרת שמם, יצירת דעה קדומה ותיוגם כקשורים ל"ארגון פשיעה", לא שוכנענו כי יש בטיעון זה כדי להצדיק הפרדת האישומים, מה גם שככל שיופרד ההליך, מבקשת המשיבה לכלול ולהוכיח גם בכל אחד מן האישומים הנפרדים, את העובדה ששירותי שמירה לא ניתנו בפועל וכל תמורה ששולמה בגינם ניתנה כדמי חסות.

בחנו את הנימוקים שהועלו שם ולמרות זאת שוכנענו כי במקרה זה, כמפורט לעיל, לא מתקיימים טעמים המצדיקים הפרדת האישומים.

סופו של יום, לאור המפורט לעיל, לא שוכנענו כי צירופם של האישומים נעשה שלא כדין ובניגוד לתנאים הקבועים בסעיף 87 לחסד"פ, או כי יהא זה ראוי להפריד את משפטם של המבקשים מיתר הנאשמים.

עוד נטען כי העבירות המיוחסות להם מצויות בתחום סמכותו העניינית של ביהמ"ש שלום, ורק בשל צרופם לכתב האישום הכולל הם מוצאים את עצמם מתדיינים בביהמ"ש המחוזי על כל המשתמע מכך.

לאור העובדה שסברתי שלתשובות לכתב האישום של הנאשמים שהגישו את הבקשה להפרדת משפטם וכן של נאשם 3 עשויה להיות השפעה על ההכרעה בטענה להפרדת הנאשמים, משמיוחסת להם, או למי מהם, פעילות משותפת בחברות הנאשמות, ומכיוון שסברתי שיש מקום שבעת בחינת הטענות וקביעת נקודת האיזון בין השיקולים הנוגדים, גדר המחלוקת והכפירה יהיו ידועים, וניתן יהיה לאמוד באופן מקיף יותר את ההשלכות של הפרדת הנאשמים על ניהול ההליך, מצאתי לנכון להמתין עם ההחלטה בבקשה לאחר קבלת תשובות הנאשמים, לרבות היתייחסות נאשם 3 למעמדו על פי הנטען בכתב האישום כשותף בחברות הנאשמות הרלבנטיות.

בשלב השני, נבחנות טענות הנוגעות לפגיעה מהותית בהגנה, קפוח הנאשמים וטענות לעיוות דין, ונערך איזון בין טענות אלה לבין שיקולים וטענות התומכים בהותרת הצירוף על כנו, לרבות פגיעה בצדק מהותי בשל ניהול משפט כפול, אפשרות להכרעות וממצאים סותרים, שיקולים טאקטיים הנוגעים לעדים ולעדויות, וכן שקולי הכבדה על עדים, סירבול והשקעת זמן שפוטי יקר.

...

אל מול טענות הנאשמים ניצבים כמובן שיקולים ואינטרסים נוגדים, אלא שבנסיבות שלפניי, משקלם של אלה אינו מטה את הכף לטובת הותרת הנאשמים בתוך כתב האישום, ולא מצאתי שהפרדת הנאשמים תפגע במידה ניכרת בשיקולי צדק מהותי, בשיקולי יעילות ובשיקולים טקטיים של המאשימה, עד כי מתחייבת מסקנה אחרת.

לאחר שעיינתי בתשובות הנאשמים שביקשו את הפרדת משפטם וכן בתשובת נאשם 3, נחה דעתי כי אין סיכון להתכחשות כוללת לאחריות לאותן חברות, באופן המחייב את הותרתם של הנאשמים שביקשו את הפרדת משפטם ביחד עם נאשם 3 באותו כתב אישום.

סוף דבר באיזון בין האינטרסים והשיקולים הנוגדים, ולאחר ששוכנעתי כי הותרת הנאשמים שביקשו את הפרדת משפטם בגדר כתב האישום הקיים מסיבה להם פגיעה בהגנה במידה נכבדת, כשמנגד לא ניצבים שיקולים נכבדים המחייבים את הותרתם בכתב האישום, אני מורה על הפרדת משפטם של נאשמים 16 – 21, והגשת כתב אישום נפרד בעניינם.

תלונתה היתה עניינית ונשקו האישי של התובע נילקח ממנו ע"י המישטרה עפ"י הסמכות ומיטב שקול הדעת הנתון לה. הנתבעת ציינה, כי האנטרס הצבורי הוא לעודד הגשת תלונה הכרחית על מנת למנוע פגיעה ממשית כפי שארעה לא אחת.

הנתבעת 1 לדעתו "לא הרגישה מוטרדת מהתובע" ולראיה הגעתה לרכבו לאחר שהגיע לחנותה תוך שהיא מודיעה לו, כי לא יקבל את התשלום המבוקש על ידו אלא "ניפגש בבית המשפט". ולכן, טען מדובר "בהגשת תלונה שבבסיסה מניע זדוני ונאלח". מנגד בעדותה תארה הנתבעת 1 פניות תכופות של התובע אליה, לאחר שהודיעה לו ברורות על סיום היחסים ובפרט על ביטול הטיול המשותף.

גם עיון בפרוטוקולים של ההליך השפוטי, שנסוב סביב סוגיית תפיסת נשקו האישי של התובע, לאחר הגשת התלונה וחקירתו, מעלה, כי הוצהר ע"י נציג המשיבה ביום 9.1.22- "...ככל שלא יוגש כתב אישום, הנשק יוחזר בכפוף להחזקת רישיון נשק תקף". הרקע תואר בהחלטת בית המשפט מיום 12.1.22 בזו הלשון- לא שוכנעתי אפוא כי מקרה זה עולה בקנה אחד עם תלונה שהוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד.

...

לא שוכנעתי, כי התובע לא פעל בניגוד למסרים החד משמעיים שהופנו כלפיו להימנע מיצירת קשר עם הנתבעת.

דין התביעה כנגד הנתבעות שתיהן להידחות איפוא.

שעה שזו תוצאת התביעה שקלתי בכובד ראש הטלת הוצאות בגין ההליך לאור תוצאה זו. שוכנעתי, כי התביעה הכספית אשר הועמדה על הסכום המקסימאלי הניתן לתביעה בהליך זה, גרמה לנתבעת 1 טרדה וחשש ממשי לאור סכומה.

יצוין כי הבקשה לסילוק על הסף כללה גם טענה לחוסר סמכות עניינית, אך זו אינה עומדת עוד לדיון לאור החלטות בית-המשפט המחוזי מרכז מן הימים 9.3.2021 ו-16.3.2021 והעברת התובענה לבית-משפט זה. רקע הנתבע 2, הוא בעלה של התובעת, היה עובד של הבנק החל משנת 1974 ומילא בו תפקידים בכירים, לרבות מנהל הסניף המרכזי של הבנק ומנכ"ל הבנק בבריטניה.

בעקבות הגשת כתב-האישום פוטר הנתבע 2 מעבודתו בבנק, וביום 22.4.2014 הוא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום (המתוקן), קרי קשירת קשר לבצוע פשע (קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות), קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה עבור אחר, מירמה והפרת אמונים בתאגיד ועבירת מנהלים בתאגיד, רישום כוזב במסמכי תאגיד והחזקת נכס החשוד כגנוב.

זאת, למשל, הן בנוסח התובענה עצמה (כגון סעיף 24 לתובענה שבפניי בו נכתב כי: "בסמוך לאחר הגשת התביעה האזרחית [התובענה הכספית – א.ל.ע.] והבקשות לעיקולים הנזכרות לעיל, הפציר ואף דרש [הנתבע 2] מ[התובעת] להסכים לעיקול כל הנכסים המשותפים, וזאת על מנת לעכב את ההליכים בתביעה האזרחית"), הן בתצהיר התובעת מיום 28.3.2011 שתמך בבקשה לעיון מחדש בעיקולים, והן באמור בכתב-התביעה לביטול הסכם המישכון.

להשתק "כללי" זה יש להוסיף בעניינינו גם כלל ההשתק השפוטי, אשר נועד למנוע פגיעה בטוהר ההליך השפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט ולמנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים, ומשמעותו כי "...בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros.

...

אך לעומת זאת ראו, למשל, דברי כבוד השופט ע' גרוסקופף בע"א 4880,4913,8513/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט ואח' (18.7.2022)‏‏, פסקה 35, לפיהם "יוער, כי סעיף 7 לחוק בנוסחו הקודם ממשיך לחול על הליכים שהיו תלויים ועומדים ערב התיקון". כמו כן, מפסקי-דין שונים, שלא כאן המקום לפרטם, ניתן לכאורה להסיק מסקנות סותרות בעניין זה. כך או כך, אני סבורה כי בענייננו, יש לדחות את טענת התובעת לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, וזאת הן לפי נוסחו הקודם והן לפי הנוסח החדש.

סעיף 21 לחוק ההתיישנות אשר לטענת התובעת לתחולתו של סעיף 21 לחוק ההתיישנות, הרי שמקובלת עלי טענת הבנק, לפיה סעיף זה מופנה לשאלת ההתיישנות של פסק-דין ואינו קשור לשאלת התיישנותה של תובענה שטרם הוגשה.

סוף דבר מכלל האמור לעיל, התובענה נגד הבנק ונגד הנתבע 2 נדחית על הסף.