הדרכים שבהן רוכש בית הדין סמכות בעינייני הילדים – מן הכלל אל הנידון שלפנינו
סמכות בית הדין לידון בתביעות המוגשות בפניו נקבעה בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 הקובע:
הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.
וכך חזר בג"ץ וקבע בבג"ץ 6378/04 (גיליאן שרעבי נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים, וראה גם בפסק דין הרבני חיפה, תיק 578024/7 (2013)):
במקרה שלפנינו, נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעיניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעיניין הגירושין ואף אם בנתיים הצדדים התגרשו.
בזאת נבדלת משמורת פיזית ממשמורת רוחנית, שהראשונה הולכת מאליה אחרי תביעת הגירושין – זה טיבה וטבעה – בעוד שהאחרונה אין בית דין רבני קונה סמכות שיפוט בה, אלא אם נתבקש לכך מפורשות (בהנחה שמשמורת רוחנית הנה מן הנושאים ה"כרוכים").
...
(מא 694/83 (חיפה) סידוניה ריסטיק נ' יונל ריסטיק מד (2) 214, 216 [ה'מיני־רציו'])
העולה מכל האמור לעיל:
אם אכן צדדים הגיעו להסכמה שבית הדין ידון בכל העניינים הנכללים בענייני המעמד האישי אם יתעוררו ביניהם אחרי הגירושין, הסמכות לדון בעניינים אלו היא של בית הדין ופניה של צד מן הצדדים והגשת תביעה בעניינים אלו לא תקנה סמכות לבית המשפט, אלא אם כן הצד השני יסכים לסמכותו וכמו שביארנו לעיל.
אם נפרש שבמילים "הצדדים רשאים" הכוונה היא שיש להם רשות, אך לא הסכימו לסמכות בית הדין – פירוש זה יבטל סעיפים אלו בחוזה, ועל כורחך שכתיבת סעיפים אלו משמעותה שהצדדים הביעו הסכמתם לסמכות בית הדין
לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערעור וקובעים שלבית הדין סמכות חוקית על פי סעיף 9 לחוק לדון במשמורת הבנות.
מסקנות ופסק דין
המסקנות העולות מכל האמור לעיל הן כדלהלן:
על פי סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים, לבית הדין סמכות לדון בתביעה שנכרכה בתביעת הגירושין בין בעניינים הכלולים ב'ענייני המעמד האישי' של יהודים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922–1947, מזונות, כלכלה אפוטרופסות וכו' ובין בעניינים שאינם כלולים בענייני המעמד האישי, חלוקת רכוש וכו'.
