סמכות שיפוט בענייני מסורבי כניסה לישראל

להבדיל ממקרים אחרים שבהם מסורבת כניסת אדם לישראל – במקרה דנן כרוך הסרוב גם בפגיעה בחופש הביטוי.

אמנם הכלל הוא שסמכות שר הפנים בנושא כניסה לישראל היא סמכות רחבה, ואולם סעיף 2(ד) מתוה את אמות המידה להפעלת שיקול דעתו של השר בכל הנוגע למניעת כניסה של אדם בשל קריאתו לחרם על ישראל או התחייבותו לקחת חלק בחרם; אמות מידה אלה משמשות בתורן אף לבקורת שיפוטית על השמוש שעושה השר בסמכותו.

...

חוק החרם, בהיותו חוק ישראלי, פועל פועלו פנימה, וככזה מופנה הוא בעיקרו אל השיח הפנים ישראלי: "ראוי לציין כי חוק החרם הוא חוק ישראלי פנימי. הסנקציות המנויות בו נועדו, מטבע הדברים, להשפיע בעיקר על קריאות לחרם ה'נעשות' בישראל. מסקנה זו יפה, בעיקר, לסנקציה הנזיקית שבחוק [...] הואיל ויש להניח שפועלו 'הנזיקי' של החוק יתמקד יותר בהשפעה על השיח הפוליטי הישראלי הפנימי, ופחות בהשפעה על קריאות בינלאומיות להחרמת ישראל או להחרמת האזור, יהיה בכך כדי להפחית במידה מסוימת ממידת התרומה הפוטנציאלית שתהא לחוק במאבק בחרמות בינלאומיים ובתנועת ה-BDS" (שם, פסקה 35 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר).

סמכותו הכללית של שר הפנים המשיב סבור כי הוראת סעיף 2(ד) אינה גורעת מסמכותו הרחבה לפי חוק הכניסה לישראל, במנותק מההסדר החקיקתי המיוחד לעניין מבקשי כניסה תומכי חרם, ומכאן שגם אם נגיע למסקנה כי לא היה מקום להורות על ביטול אשרת הכניסה ורישיון הישיבה מכוח סעיף זה, הוא היה מוסמך לעשות כן בגדר שיקול הדעת הרחב המוקנה לו במאטריה מיוחדת זו. גם אם אניח כחברי השופט נ' הנדל לצורך הדיון ומבלי להכריע בכך כי יש ממש בטענה שסעיף 2(ד) לא הגביל את סמכותו הכללית של המשיב למנוע את כניסתם של פעילי חרם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי שההחלטה נושא הערעור אינה יכולה לעמוד.

גם בעניין זה מקובלת עלי מסקנת חברי השופט נ' הנדל.

ביום 5.11.2018 הגישו המשיבים בקשה לבית הדין לבקורת משמורת, שהוגדרה על ידם "בקשה בהולה לשיחרור ממשמורת". בתגובה, טענה המדינה כי מאחר שמדובר במסורבי כניסה לישראל – גם אם בפועל הם שוהים בתחומי המדינה – לבית הדין לבקורת משמורת אין סמכות לידון בעיניינם.

מנגד, ומבלי לגרוע מטענותיהם העקרוניות, המשיבים טענו כי לכל הפחות ראוי כי ייקבע בנוהל שעניינו של המסורב יובא בפני ערכאה שיפוטית בתוך 96 שעות, כפי שקובע חוק הכניסה לישראל ביחס לשוהים שלא כדין המוחזקים במשמורת.

...

למעשה, המנגנון הרלוונטי נקבע – כפי שהוסבר לעיל – בנוהל המסורבים, הקובע כי עניינם של מסורבים המוחזקים במתקן מעל 30 ימים יובא בפני מנהל מינהל ביקורת גבולות "לצורך בחינת המשך ההחזקה במשמורת". בעניין זה אנו סבורים כי יש לכאורה טעם בטענות שהעלו המשיבים בכל הנוגע לפרק הזמן הארוך שעלול לחלוף טרם יועמד עניינם של מסורבי הכניסה לביקורת.

מבלי לקבוע מסמרות בדבר נעיר כי אנו סבורים כי קיצור כאמור עשוי להיות לא מספק במכלול הנסיבות, וכי טוב תעשה המדינה לו תשקול קביעת תקופה קצרה יותר.

סוף דבר: בכפוף להערותינו בפסקה 28 לעיל, הערעור מתקבל.

ערכאה זו, שייסודה מכוח הוראות סימן ב' לפרק 4 לחוק הכניסה לישראל ו-החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954, בסמכותה לידון בהשגות של שוהים שלא כדין, בדבר החזקתם במשמורת לצורך הרחקתם מגבולות המדינה מכוח צו שהוצא על-ידי הממונה על ביקורת הגבולות (ראו בסעיפים 13א, 13ב ו-13יב לחוק הכניסה לישראל).

כאמור, במסגרת ההליך נושא בקשה זו, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם בית הדין לבקורת משמורת מוסמך לידון בעיניינו של מסורב כניסה שהרחקתו מהארץ התעכבה, על אף הוראות חוק הכניסה לישראל (והתוספת לחוק) המקנות את הסמכות לידון במקרים כגון אלה לבית הדין לעררים.

...

הכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן היא איננה מצדיקה קיומו של דיון נוסף בהתאם לאמת המידה הקבועה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

זה המקום להוסיף ולציין כי לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה להוספת ראיות, שכן לא עלה בידי המבקשים להראות כי האירועים המפורטים בבקשה זו קשורים בקשר ענייני הדוק לשאלה בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניינם של מסורבי כניסה, שהיא הסוגיה שניצבה במוקד בקשה זו. בשולי הדברים אדגיש כי ייתכן שאכן מתעוררים קשיים מסוימים מהוראות חוק הכניסה לישראל והנוהל שנקבע מכוחו, לגבי אופן הטיפול במסורבי כניסה לישראל השוהים תקופה ממושכת במתקן.

נוכח כל האמור לעיל, ובכפוף להערתי בפיסקה 25 שלעיל שיש לפעול למימושה – הבקשה נדחית בזאת.

ת"פ 8774-02-19 על פי עובדות כתב האישום קשר הנאשם קשר עם נתין גאורגי מסורב כניסה לישראל, על מנת להכניסו לישראל שלא כדין.

המאשימה ביקשה לדחות את הטענה לפיה מעשה אחד הוא שהצמיח הן שתי העבירות, שכן, לדידה מדובר בשני מעשים היתנהגותיים שונים: המעשה הנוגע לכניסה האסורה לישראל הוא עצם הכניסה האמורה; והמעשה הנוגע לקבלת הדבר במירמה הוא המצג הכוזב שמוצג לבקר האנושי או הממוכן כדי להשיג את "דבר" הכניסה האמורה.

עמד על כך השופט ע' פוגלמן בבג"צ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.12.2012), שעסק בעצם קבלת ההחלטה על ידי התביעה הכללית אם להעמיד חשוד לדין: "רבות נכתב על היקפה המוגבל של הבקורת השיפוטית על החלטות שעניינן העמדה לדין פלילי. כפי שנפסק: "בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשקול-דעתו שלו. אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת. אך בית המשפט יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי אם נמצא שזו לוקה בחוסר סבירות קצוני או בעיוות מהותי..." ובהמשך (פסקה 13): "הדין מקנה לגורמי התביעה שיקול דעת רחב בהחלטות בנושא העמדה לדין, שהן החלטות שנמצאות בליבת שיקול דעתם המקצועי. כפועל יוצא מכך וממעמדה של התביעה ככלל, הכירה פסיקתנו בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטות בדבר העמדה לדין, וכנגזר מכך נקבע שמדיניות ההתערבות בעילת חוסר סבירות בהחלטות מעין אלה היא מצומצמת (בג"ץ 5675/04 התנועה לאיכות השילטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 210-209 (2004) (להלן: עניין האי היווני); בג"ץ 5305/08 עמותה לקידום מימשל תקין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (לא פורסם, 24.11.2009))". בפסק דין נוסף, רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רותם, (5.5.2020) (להלן: עניין רותם), שניתן אך לאחרונה, נפסק בדעת רוב כי אין מקום להחיל דוקטרינה שעניינה ביקורת מינהלית בהליכים פליליים, תוך שנקבע כי ההליך הפלילי אינו יכול להכיל ביקורת שיפוטית על שיקול דעתו של תובע בהחליטו על העמדת חשוד לדין: "החדרת המשפט המנהלי אל תוככי המשפט הפלילי איננו עוד עירוב תחומין; עסקינן בערבוב אשר יש בו כדי להפוך את היוצרות. חלף בירור אשמתו של נאשם, נידרש לפתע בית המשפט לבירור 'אשמתה' של המדינה, לבקר את דרכי היתנהלותה והחלטותיה [...]

כתוצאה מהצגת המצג הכוזב קיבלה הנתינה הזרה את ה"דבר" שביטויו בכניסה לישראל שלא כדין, או ניסיון כניסה לישראל, תוך שלילת האפשרות מבקר הגבול להפעיל את שיקול דעתו או להשתמש בסמכותו.

...

אף דינה של טענה זו להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור, מצאתי לקבל את בקשת הנאשם בת"פ 8774-02-19 ואני מורה על מחיקתה מכתב האישום של עבירת ניסיון סיוע לקבלת דבר במרמה.

דינן של יתר הבקשות להידחות.

על רקע העובדה שהמשיבים שהו במשמורת כ – 10 ימים ולא הוצא צו משמורת בעיניינם, כשבנוסף הם לא הובאו לבקורת שיפוטית כמתחייב על-פי חוק, ובהתאם לאמור בסעיף 13יד(ד) לחוק הכניסה, סבר בית-הדין כי המשך ההחזקה במשמורת אינו מידתי ופוגע יתר על המידה בזכויות המשיבים לחירות, והורה על שחרורם של המשיבים ממשמורת בתנאים שיבטיחו יציאתם מישראל, בשים לב לכך שהגישו בקשות למקלט מדיני.

במהלך הדיון, הוגש לעיוני, בנוסף, נוהל 6.4.0010, שעניינו "טפול בעוברים במעברי הגבול הבינלאומיים של ישראל". מנוהל זה עולה, כי לא תעוכב החזרתו של מסורב מישראל, ובמידה שלא תתאפשר החזרתו המיידית של המסורב, המערערת תעשה כל שביכולתה על-מנת שתקופת השהייה במיתקן המסורבים תהיה הקצרה ביותר.

טענת המערערת לפיה החלת חוק הכניסה על המשיבים משמעה התרת כניסתם של המשיבים לישראל היא שגויה, וכאמור החלת חוק הכניסה על המשיבים ומתן סמכות לבית-הדין לקיים ביקורת שיפוטית על תנאי החזקתם, נועדו אך ורק כדי להתוות מסגרת נורמאטיבית ראויה לנתין הזר שהחזרתו לארצו מתעכבת.

...

על כן, אני מקבלת את טענת המערערת לפיה, סעיף 10 לחוק הכניסה מתווה מסלול נפרד לגבי מסורב הכניסה, שברגיל, החזקתו לצורך החזרה היא לזמן קצר וקצוב.

על כן, לגבי שחרור המשיבים בפועל, הערעור מתקבל.

סוף דבר: ערעור המדינה מתקבל במובן זה, שהחלטת בית-הדין באשר לשחרור המשיבים מבוטלת, והמשיבים יוחזקו במשמורת על-פי הוראות חוק הכניסה, כאמור לעיל.