סמכות עניינית של בית משפט מנהלי בארנונה

"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נושא הסיכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו עניין: ע"א 294/65 [1]; וכידוע, לא קיבל בית-משפט זה, לעניין הסמכות העניינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת וקבע, שהמבחן היחיד, הקובע לעניין זה, הוא מבחן הסעד: ע"א 510/82 [2]. זהו הדין, מקום שבו נתבע סכום כסף בעילה של שימוש או חזקה במקרקעין: ע"א 89/63 [3], ואין נפקא מינא לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המנהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית", שהסמכות לידון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כסוי" לדבר אחר.

על כן, כאשר הסעד המבוקש בתובענה נגד החלטת רשות, לרבות בעינייני ארנונה, הוא סעד כספי (השבה), אזי מוקנית הסמכות העניינית לידון בתובענה לבתי המשפט האזרחיים בהתאם לסכום התביעה, גם אם בירורה כרוך בתקיפה עקיפה של החלטת הרשות המקומית.

...

לפיכך, אילו הגישה המבקשת את תביעתה על דרך של עתירה לבג", קרוב לוודאי שהייתה נדחית בגלל מציאותו של סעד חלופי: ע"א 184/56 [5]" (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל –אגף המכס והבלו, (9.8.90) (להלן: "ענין מפעלים פטרוכימיים")).

לעניין מבחן הסעד נקבע כדלקמן: "במוקד המחלוקת מצוי הסעד שנתבע על ידי המבקשות – סעד כספי. השאלה היא האם מבחן הסעד הוא מבחן חותך, החורץ את גורל הסמכות העניינית לבדו בכל מקרה ומקרה, או שלעיתים אף במסגרת תובענה לסעד כספי יש להוסיף ולבחון את מהות התובענה, שמא מדובר בתובענה מינהלית בעור תובענה אזרחית. ודוקו, כלל גדול בסמכות עניינית בתביעה אזרחית הוא מבחן הסעד. כך עולה מסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב][ התשמ"ד – 1984. ענינינו אפוא לחריג". כן נקבע כי: "... גם כאשר מדובר בתובענה לסעד כספי, עדיין יש להוסיף ולבחון האם מדובר, הלכה למעשה, בתקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית – שאותה יש לבצע בערכאה מינהלית – או שהתקיפה היא אכן עקיפה, ויכולה להיעשות בבית המשפט האזרחי". לאחר עיון בפסקי הדין בענין גליק ובעניין בדרה גולן, אני סבורה כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מהאמור בהם לענייננו.

לאור האמור, אני קובעת כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה ובקשת הנתבעת נדחית.

סמכות בית משפט זה לידון בהתיישנות חוב הארנונה טענות הצדדים התובעות טוענות כי שאלת ההתיישנות של חובות הארנונה, היא שאלה המובאת לפתחו של בית המשפט, אגב הדיון בעצם ההשבה והיקפה (סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984).

ראו פסק דינו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, עע"מ 3309/11 נדב קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד (06.01.2013): על דרך הכלל, הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הולכת אחר הסעד [.

...

סוף דבר אין מקום לתתן פסק דין חלקי בטרם בוצע בירור העובדות בתיק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 28182-12-20 וקנין ארוזיה והנדסה בע"מ ואח' נ' עריית חולון ואח' לפני כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט עותרות 1.וקנין ארוזיה והנדסה בע"מ 2.אורי זר 3.ו.ר.א. ברכה בע"מ 4.א. רבונה ציוד רפואי בע"מ 5.לב אביר אחזקות בע"מ 6.גוד מטל בע"מ 7.לזר תבניות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דוד גואטה ו/או אברהם קניג דוד גואטה, משרד עורכי דין משיבות 1.עריית חולון 2.מנהלת הארנונה בעריית חולון ע"י ב"כ עו"ד אלי אליאס ו/או גילה לייבוביץ אליאס בן-אריה , עורכי דין פסק דין

ובעצם השאלה היא סמכות עניינית של בית המשפט המינהלי לידון בהליך של עתירה ולא כבית משפט לערעורים מינהליים.

...

לטענת המשיבות טענות העותרות הן למעשה במישור פרשנות צו הארנונה ואופן יישומו ולא במישור עצם סמכות העירייה להתקין את צו הארנונה ומשכך יש לפעול לפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") הקובעות במפורש כי הסמכות לדון בטענות שהועלו על ידי העותרות נתונה לוועדת הערר ולא לבית משפט זה. דא עקא, שהעותרות לא מיצו את הליכי הערר הקבועים בחוק ואין לאפשר להן 'לעקוף' את מסלול ההשגה והערר שהותוו בחוק, בדרך של הגשת עתירה לבית משפט זה. בנוסף נטען כי נפל שיהוי כבד בהגשת העתירה שכן שומות הארנונה נשלחו לעותרות ביום 7.11.2019 ואילו העותרות פנו לעירייה רק ביום 17.2.2020 לצורך גיבוש הסדר דיוני ביחס לדיון בהליך ההשגה על שומת הארנונה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה לעתירה, בטענת הסף בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים בטענה המקדמית, ולאחר ששבתי ועיינתי בחומר שצורף לעתירה מסקנתי היא כי יש לקבל את הבקשה ולסלק את העתירה כבר עתה מחמת שהעותרות לא מיצו את הליכי ההשגה על קביעת הארנונה כמפורט בסעיף 6 לחוק הערר ולא התרשמתי כי נסיבות העניין מאפשרות לילך בדרך העתירה ולסטות ממסלול ההשגה הקבוע בחוק.

לסיכום בהתאם לאמור אני מקבלת את בקשת המשיבות ומסלקת את העתירה על הסף.

בעע"ם 3309/11 קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד (פורסם במאגרים 6.1.2013), צוין באימרת אגב (בפיסקה 15) כי בתי משפט אזרחיים דנים בתביעות כספיות של השבה של ארנונה שנגבתה ביתר: "על דרך הכלל, הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הולכת אחר הסעד (ראו, לדוגמה, ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(2) 561, 568 (1977); ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1 (1983); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004)). לעומת זאת, הסמכות העניינית בבתי המשפט לעניינים מנהליים נקבעת בעיקר לפי העניין הנידון, על פי רשימת נושאים שנקבעו בחוק וכאשר אחד הצדדים הוא 'רשות' כהגדרתה בחוק [...] [במאמר מוסגר: עם זאת, מקומו של מבחן הסעד לא נפקד לחלוטין, ומטעם זה, לדוגמה, תביעות כספיות של השבה של ארנונה שנגבתה ביתר, נידונות בבתי המשפט האזרחיים]. מכאן, כי הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים תחומה בד' אמותיו של החוק המסמיך, ובהיעדר הסמיכה מפורשת, הסמכות השיורית מסורה לבתי המשפט האזרחיים. המחוקק לא התכוון לנגוס בסמכויות הערכאות האזרחיות הרגילות, אלא לשמור על ייחודו של המשפט המנהלי, שאיננו ענף של השיפוט האזרחי. מכאן הצורך להציב קו גבול ברור בין השניים, גם אם התיחום בין שני הדינים קשה להבחנה [...]" (ההדגשה שלי – צ.צ.).

...

בית עסק נוסף שלא קיבל השבה הוא מסעדת אל גאוצ'ו, שתביעתה בת"א (שלום הר') 13042-10-17 אל גאוצ'ו הרצליה (2000) בע"מ נ' עיריית הרצליה (פורסם במאגרים 29.8.2019) (להלן: "עניין אל גאוצ'ו") התקבלה על ידי השופט גלעד הס. לטענת העירייה יש לדחות את תביעת המערערת על הסף, באשר לא פעלה בהתאם לחוק הערר הקובע מסלול סטטוטורי להשגה על שומת ארנונה וקובע תקופת השגה ממועד קבלת הודעת תשלום הארנונה, ומשלא פעלה בהתאם היא מנועה ומושתקת עתה מהגשת תביעת השבה.

הכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה בדבר סילוק התביעה על הסף.

נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בתובענה לגופו של עניין.

עוד טען התובע לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט המינהלי לידון בתביעת השבה של התובע והיותו של פסק הדין בהליך זה בטל מעיקרא.

זאת, בהנתן שהן העתירה המנהלית והן העתירה דנן עוסקות בשאלת ההחלטה של הנתבעת באשר לגביית חובות התובע או אביו המנוח בגין ארנונה ומים.

...

לטענת התובע הוא שילם בסופו של דבר בגין חובות אלו סך כולל של כ-1,300,000 ₪.

הנה כי כן, בכל הנוגע לתקופה שמחודש ספטמבר 2009 ואילך נדחית התביעה על הסף ואין עוד מקום לדון בתובענה לגופה.

סוף דבר עולה מן המקובץ, כי אין מנוס מקבלת הבקשה ודחייתה של התביעה על הסף.

משהכרעתי כי דינה של התביעה דחייה על הסף, אני מורה לתובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעת בסך של 6,000 ₪.