סמכות עניינית הערת אזהרה גבולות הסמכות ותוקף ההערה

] מכאן פסק-דין זה. ההליכים תחילה הוגשה התובענה לבית-משפט השלום בתל-אביב, אך בדיון הראשון שהתקיים בבית-משפט השלום ביום 13.2.2014 קיבל בית-המשפט את טענת הבנק להעדר סמכות עניינית והורה על העברת התובענה לבית-משפט זה. התיק הועבר לטיפולי ובדיון שהתקיים בפניי ביום 1.7.2014 הפניתי את הצדדים לפס"ד לוי והוצע לצדדים כדלקמן: ביהמ"ש מפנה את הצדדים לרע"א 8574/13, מציע לנתבעת להסכים למימוש הנכס ע"י התובעת ככל שיתבקש בהתאם להערת האזהרה וככל שייוותר סכום לאחר המימוש יועבר לנושים שהטילו עיקול ובכלל זה גם הנתבעת.

טענות הצדדים התובעת תמכה את יתדותיה בפס"ד לוי וטענה כי יש להרחיב את גבולותיו גם למקרים בהם נושה של החייב - בנגוד לבעל המישכון הראשון ולחייב עצמו - עושה שימוש בהוראת סעיף 6(א) לחוק המישכון לתקיפת תוקפו של המישכון השני.

הינה כי כן, השאלה בתיק זה הייתה ונותרה אם לאור הוראת סעיף 6(א) לחוק המישכון אין תוקף להתחייבות שנתנו הלווים לתובעת לרשום לטובתה משכנתא על הדירה, כאשר רק תשובה חיובית לשאלה זו משמעה כי התחייבות לבצוע עסקה זו בטלה וכי יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על-ידי התובעת, כך שלמעשה יגבר כוחו של העיקול שהוטל על-ידי הבנק על הדירה.

...

אכן, אף בפסק-הדין המנחה - אשר דן במצב דומה כביכול - הייתה המסקנה של בית-המשפט כי הסכם המכר אמנם אינו תקף, אך הסכם המשכון נותר בתוקפו ולא התבטל מעיקרו (שאחרת ממילא לא ניתן לומר כי מדובר בהתנאה אסורה על דרכי מימוש המשכון ומכוח קביעה זו לבטל את הסכם המכר).

ברי כי מסקנה זו אינה רצוייה, בהתעלמה מכוונתם של הצדדים להתקשר בעסקה, וכי באימוצה יהיה משום ריקונו מתוכן של סעיף 2(ב) לחוק המשכון.

סיכום מכלל האמור לעיל אני מקבלת את התובענה ומצהירה בזאת כמבוקש על-ידי התובעת, קרי כי התחייבותם של התובעים למשכן את הדירה לטובת התובעת, אשר באה לידי ביטוי בהערת האזהרה אשר נרשמה לזכות התובעת ביום 11.9.2013 מכוח הסכם ההלוואה אשר נחתם בין התובעת לבין המשיבים 3-2, גוברת על העיקול המאוחר אשר נרשם לזכות המשיב 1 ביום 15.10.2013 במסגרת תא"ק 29414-10-13.

לטענת הנתבעים התובע הסווה את תביעתו כתביעה לאכיפת הסכם מכר ולא עתר לפצוי בגין נזקים תוך תקווה כי בכך יוכל לאכוף תשלום סכומים שאינם מגיעים לו. נוכח אלו, טוענים הנתבעים כי התובע לא שילם אגרת בית משפט המתאימה לסעד הכספי לו הוא טוען וכשהסכומים אותם הוא תובע עולים על גבול סמכותו העניינית של בית המשפט.

לטענתו, ההסכם מעולם לא בוטל על ידו מהטעם שהוא היתנגד, ועודנו מיתנגד, בתוקף לביטולו, אלא בכפוף להסדר הולם בין הצדדים, שישקף את מלוא נזקיו כתוצאה מהפרתו על ידי התובעים שכנגד.

ביום 26.12.2010 ביצעו הנתבעים מספר פעולות: האחת, העברת התשלום הראשון בגין הנכס, על סך 1,050,000 ₪ (נספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים שכנגד), השנייה, דיווח לרשויות מס שבח על העסקה (נספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים שכנגד) והפעולה השלישית, ביצוע רישום של הערת אזהרה בספרי לישכת רישום המקרקעין ביחס לזכויות התובע בדירה (נספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע).

...

פסיקתא לאור כל האמור לעיל מתקבלת עתירת התובע לאכיפת ההסכם, ועל הנתבעים לשלם לתובע את יתרת התמורה בגין הנכס, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד שנקבע בהסכם לביצוע התשלום ועד למועד התשלום על ידי הנתבע בפועל (ובגין כך יהיו הנתבעים זכאים לקבל חזקה בנכס ולרשום אותו על שמו כקבוע בהסכם שבין הצדדים, בין היתר לעניין תשלומים שיהיה עליהם לשלם לרשויות כקבוע בהסכם או על פי דין).

עתירת התובע לפיצוי יומי על פי סעיף 8 להסכם, נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.

שווי התובענה אינו עולה על גבול הסמכות של בית משפט השלום לאור סכום ההלוואה העומד של סך של 1 מיליון ₪ (לא ברור איך לשיטת הנתבעים בהודעתם כנזכר בסעיף 3 לעיל, יש להבטיח תשלום בסך של 2.5 מיליון ₪, אך מכל מקום, ומבלי שיש בכך כל קביעה בעיניין, גם סכום זה מצוי בתחום הסמכות של בית משפט השלום).

בשני המקרים, כפופה הבטוחה לקביעות בית המשפט בהליכים המתקיימים בין הצדדים, בעיניין תוקף המישכון ותוקף הערת האזהרה או ההיתחייבות לרישום משכנתא.

בהיעדר הודעה מוסכמת וככל שלא יוצג בפרק זמן זה טעם להנחת דעתי לקבוע, כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה - יועבר התיק לנשיא בתי משפט השלום בתל אביב לצורך ניתובו והמשך הטיפול.

...

דיון ק.מ שהיה קבוע ליום 15/3/20 בוטל לאור צו שר המשפטים שהודיע על מצב חירום מיוחד ליום זה. לאחר שעיינתי שוב ובקפידה רבה במסמכים בתיק וכן בפסיקה הרלבנטית לקראת הדיון (שבוטל רק בבוקר הדיון) ועל מנת לקדם את הטיפול בתיק, מצאתי ליתן החלטה זו. בתביעה שבכותרת התבקש בית המשפט ליתן צו עשה המורה על ביטול הערת האזהרה הרשומה לטובת הנתבע 1 על זכויות הבעלות של התובעים 2-3 בדירה ברחוב הרוגי מלכות 7 בקריית אונו (הדירה הישנה).

זאת, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' סולברג, שסבור היה כי יש לדחות את הערעור.

על רקע האמור, נראה לכאורה כי בקשת התובעים להמיר את ההערה והמשכון בעיקול על זכויות התובעים 2-3 בדירה החדשה, אינה הולמת את הנסיבות ואינה עולה בקנה אחד עם הדין כמפורט לעיל.

לאור כל האמור, הצדדים יבואו בדברים נוספות וימציאו הודעה מוסכמת עד ליום 30/3/20.

סיכומי הצדדים הונחו איפוא לפני, ובהתאם ניתנת החלטה זו. תמצית טענות התובע באשר לטענת הסמכות העניינית – התובע עתר לסעד הצהרתי של אכיפת ההסכם ולא לסעד כספי, כאשר בשלב זה לא ניתן להעריך את הנזקים הכספיים; לטענתו לא מדובר בעיניין "חזקה ושימוש", אלא תביעה לאכיפה ורישום הערת אזהרה וכן צוי מניעה קבועים, ששווים עולה על גבול הסמכות של 2.5 מש"ח; המשמעות הכלכלית של הסעד למתן צו עשה בדבר המשך ביצוע העבודות נשוא ההסכם, היא קרוב ל- 5 מש"ח; בפסיקה נקבעה סמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי לידון בשאלת תוקפו, ביטולו ואכיפתו של חוזה מכר מקרקעין.

...

במקרה דנן, אני סבור כי הדיון בסעד של רישום הערת האזהרה, הוא טפל לעיקר שהוא תוקפו של הסכם השכירות.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, בית משפט זה אינו בית המשפט המוסמך לדון בתובענה וממילא, איני נדרש להכריע ביתר הטענות שהעלו הצדדים לגופה של התובענה.

לפיכך, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לנשיאת בית משפט השלום במחוז מרכז/ לשם ניתובו בהתאם.

ביום 27.6.2017, פורסמה התכנית למתן תוקף.

בין המגרשים הותוה שביל שהוגדר שטח משותף, וביחס אליו אמורה להרשם הערת אזהרה שנועדה להבטיח זכות מעבר בשטח זה לטובת כל המגרשים (להלן: "זכות המעבר").

דיון והכרעה בשאלת הסמכות העניינית, אנו סבורות כי התביעה למימוש הזכות לבחור מיגרש היא בסמכות בית משפט השלום וכי הסעד לאכיפת מימוש זכות הבחירה נפסק במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט קמא.

בהיעדר טענה כי שווי הזכות עולה על גבול סמכותו של בית משפט השלום יש לדחות את טענות המערער כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך לידון בתביעה.

...

בית משפט קמא ביסס את חיוב המערער על הוראות סעיף 5 (א) בחוק עשיית עושר ולא במשפט הדן במי שפועל לשמירת ענין הזולת: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין.". לטעמנו נפלה טעות בקביעה זו, ונסביר.

זאת ועוד, לא ניתן לטעמנו לבסס את חובת ההשבה על הוראות סעיף 1 בחוק הנ"ל שכן התעשרותו של המערער בעקבות אישור התכנית לא הגיעה לידיו "שלא כדין" דהיינו בעקבות התנהלות בחוסר תום לב או עקב התנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק (ר' ת"א 4433-01-11 (מרכז) בן סירא נ' דרייפוס (5.3.17) (פסקאות 64- 65).

לא מצאנו להתערב בהוצאות שנפסקו לחובת המערער בבית משפט קמא.