במסגרת כתב ההגנה העלה הנתבע, כטענת סף, בקשה לדחית התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לידון בה, נוכח טענתו כי לב לבה של התובענה הוא תביעת לשון הרע הנובעת מיחסי עובד-מעביד בין הצדדים וכי על פי הוראות סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק") מצויה תובענה זו בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.
פיצול הדיון בין הערכאות ועיכוב ההליך בבית משפט זה
דא עקא, התובענה אינה כוללת רק עילות תביעה של לשון הרע אלא גם עילות נזיקיות נוספות שלגביהן לא חל סעיף 24(א)(1ד) נוכח הסייג הקבוע בו, על פיו לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לידון בתביעות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה אם היתקיימו יחסים כאלה – "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".
בסעיף 28 לכתב התביעה מיפרט התובע את עילות התביעה ונסיבות ביצוען, כאשר סעיפי משנה א' – ו' שבו עוסקים כולם בעילת התביעה בגין לשון הרע ובנסיבות בהן נטען כי פורסמה אותה לשון הרע באופן שלטענת התובע מוביל להגדלת סכום הפצוי המגיע לו, ועל כן כל הנובע מסעיפים אלה מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, כפי שקבעתי לעיל.
...
בכתב התשובה שהגיש התובע טען תחילה כי לא ניתן לעתור לסילוק על הסף בגדר כתב ההגנה ויש לעשות זאת בבקשה נפרדת ורק בשל כך דין העתירה להדחות, כן טען התובע כי מקרה זה אינו עומד במבחנים הנדרשים לצורך סעיף 24(א)(1ד) לחוק וכי מעשי הנתבע נעשו שלא במסגרת יחסי עובד-מעביד האמורים ולפיכך לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה.
שאלה דומה נדונה בבית המשפט העליון בפס"ד פי.או.אס. שם קבע בית המשפט כדלקמן (עמ' 519, השימוש בגופן שונה בחלק מן הציטוט קיים במקור) –
"התשובה לשאלה אם יש מקום לפרשנות רחבה שתאפשר את ריכוז הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות ייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה הן עילות שאינן בסמכותו היא שלילית. אין להסיק לעניין זה מהמגמה בדיני מעשה-בית-דין: לרכז תביעות שממילא נמצאות בסמכותה של ערכאה משפטית אחת. אף אם נניח שאינטרס הציבור בריכוז תביעות גובר, לעניין אחד, על זכות התובע לתבוע בנפרד עילות שבסמכות ערכאה משפטית אחת, רב המרחק עד למסקנה שהאינטרס הציבורי האמור גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק."
בהמשך פס"ד פי.או.אס. נקבע (עמ' 521) –
"אין מנוס אפוא מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה הן עילות שאינן בסמכותו, אם כי ניתן לעתים למזער את התוצאות השליליות של הפיצול על-ידי העלאת טענת "ענין תלוי ועומד" (lis alibi pendens), שלפיה בית-המשפט יכול – בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה זו – להעמיד אחד מהדיונים.
"
דומה כי הדברים יפים במדוייק לענייננו אנו וכי אין מנוס מפיצול הדיון, כעתירת הנתבע, בין בית משפט זה לבין בית הדין לעבודה באופן שתביעת לשון הרע של הנתבע תועבר לבית הדין לעבודה ואילו תביעתו בגין יתר העילות הנזיקיות תיוותר בבית משפט זה.
בהנתן תוצאה זו יש לזכור כי לפחות חלק מן העילות הנזיקיות הכלולות בתביעת התובע שתיוותר בבית משפט זה, היינו – עילות התרמית והשקר המפגיע וייתכן כי גם הרשלנות והאיומים, מבלי לקבוע מסמרות בדבר בשלב זה – נשענות על אותה תשתית עובדתית אשר תתברר בבית הדין לעבודה במסגרת תביעת לשון הרע.
זאת ועוד, ייתכן כי חלק מן הממצאים העובדתיים אשר יקבע בית הדין לעבודה בהכרעתו ישליכו אף על הנסיבות הנוגעות לביצוע עוולת התקיפה הנטענת, או האזנת הסתר – אם תתוקן התביעה, נסיבות אשר ייתכן שתהיה להן השלכה גם על ההכרעות הדרושות ביחס לעילות התביעה שיוותרו להכרעת בית משפט זה.
סיכום
הפועל היוצא מן האמור לעיל במצטבר הוא כי אני מורה על פיצול התובענה באופן שתביעת לשון הרע הכלולה בכתב התביעה הנוכחי תועבר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב והתביעה בגין העילות על פי פקודת הנזיקין תיוותר בבית משפט זה.
לשם ביצוע ההחלטה האמורה יודיע תחילה התובע עד יום 20.12.18 האם בכוונתו לעתור לתיקון כתב התביעה לצורך הוספת עילת התביעה בגין האזנת הסתר הנטענת.
