סמכות משרד הבריאות לאסור פעילות מרכזי לידה טבעית

טענתן המרכזית של העותרות בעתירה השניה היא, כי החלטת משרד הבריאות לאסור על פעילות מיילדותית במרכז שבבעלות העותרות 2-3, היא בלתי סבירה, ניתנה תוך חריגה מסמכות, ופוגעת באופן בלתי מידתי הן בזכותן של יולדות לכבוד, לפרטיות ולאוטונומיה על גופן הן בחופש העיסוק של העותרות 2-3.

דיון והכרעה נוכח טיעוני העותרות, אני סבור כי עלינו לבחון את החלטת משרד הבריאות שלא לאפשר פעילות מיילדותית במרכזי לידה טבעית מחוץ לבתי חולים – בכללם המרכזים המנוהלים על ידי העותרות 2-3 והמשיבה 5 – בשני מישורים: מישור סמכותה של הרשות המינהלית ומישור הפעלת שיקול הדעת המנהלי.

...

במחלוקת זו אני מצרף דעתי לדעתו של השופט י' אלרון, ולפיכך גם למסקנתו הסופית כי דין העתירות להידחות.

העניין שלפנינו ממוקד בדרישת הרישיון שעל-פי סעיף 24(ב) לפקודת בריאות העם, ובמונח 'טיפול רפואי' המצוין בלשונו של סעיף זה. לטעמי, קריאת סעיף זה כמכלול אינה מותירה מנוס מן המסקנה שדרישת הרישיון הזו חלה גם על 'מרכזי הלידה' שבמוקד העתירות שלפנינו.

אשר על כן, ומשום שלדעתי אין להלום את הפרשנות שמציע חברי השופט ע' גרוסקופף לסעיף 24(ב) לפקודת בריאות העם, אני מצטרף למסקנתו של חברי השופט י' אלרון, כי דין העתירות להידחות.

עוד אציין, כי בבית המשפט העליון תלוי ועומד דיון נוסף בשאלה אם מרכזי לידה טבעית מחויבים ברשוי כ"בתי חולים" (דנג"ץ 5120/18).

על החלטה זו הגישה המדינה ערר (עמ"י 28182-10-18), וביום 16.10.2018, החליט בית משפט מחוזי-מרכז (השופט קובו), לאחר שבחן את חומר הראיות בתיק ושמע את טיעוני הצדדים, כי בהעדר הוראה אחרת של משרד הבריאות, ולמשך 30 יום, ייאסר על המערער לעבוד כרופא מיילד, אלא אם יעסוק בכך במסגרת מוסד רפואי מוכר ובפיקוח רופא בכיר ולמעט בנשים החל מהשבוע 35 להריונן.

בנסיבות אלו, ולאחר שהחלטות קודמות על הגבלת רישיונו, לא הרתיעו את המערער מהמשך פעילותו במרכז ללידה טבעית, הומלץ להתלות את רישיונו לתקופה של שישה חודשים.

לצד זאת, בעניינינו, בית המשפט העליון, הכריע בטענות המערער שלפניי, וקבע את סמכותם של המשיבים להגביל את רישיונו בשל פעולותיו במרכז ללידה טבעית בנגוד להוראות חוזר מנהל הרפואה, וכנאמר: "משמעותו המעשית של שלפנינו הינה איפוא בהתוויה של סטאנדרט מקצועי ראוי- כללי ההתנהלות המקצועית הנאותים לבעלי מיקצוע המפוקחים על ידי המשיב בקשר ללידת בית, וזאת בהיתחשב באיזון הנידרש בין רצונה של האשה לבין בטיחות היולדת היילוד. כפי שמציין החוזר, הוא מופנה אל אנשי המיקצוע ולא אל האשה היולדת, והוא מבהיר עבורם מהו הטיפול הנכון והראוי, לעמדת משרד הבריאות, ביולדת המבקשת ללדת בביתה. ככלל, הוצאת הנחיות מסוג זה אינה חייבת להעשות מכח הוראה סטאטוטורית מיוחדת המסמיכה רשות לעשות כן... וניתן לראות בהן קנה-מידה לסטאנדארט היתנהלות מצופה... הסטאנדרט הרפואי המעוגן בחוזר עשוי לשמש את משרד הבריאות כאמת מידה לצורך הפעלת סמכויות אחרות, הנתונות לו מכוח חוק. כך למשל, פעולה של רופא בנגוד לסטאנדארט רפואי מקובל עלולה להוביל לקביעה כי הוא פועל "בדרך שאינה הולמת" או "גילה רשלנות חמורה", ועל ידי כך הדבר יכול להוביל לשלילת רישיונו לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים או לנקיטת צעדים אחרים כלפיו.

...

בענייננו, שוכנעתי, כי לא נפל בהחלטת המשיבים פגם היורד לשורשו של ההליך המשמעתי, וכל שכן שיש בו כדי לפגוע בכללי הצדק הטבעי, עד כדי צורך בבטלותו וכפועל יוצא, ביטול ההחלטה בעניין התליית הרישיון.

דין הטענה להידחות.

לאור כל האמור, דין הערעור להידחות במלואו.

]השופטת ד' ברק-ארז: האם משרד הבריאות מוסמך לאסור על פעילותם של המקומות המכונים "מרכזי לידה טבעית" בתוקף הסמכות שהוענקה לו בתחום של רשוי בתי חולים? במלים אחרות, האם מרכז לידה טבעית הוא "בית חולים" ולכן חייב לקבל רישיון ממשרד הבריאות על מנת לפעול? זו השאלה שבה נדרשנו להכריע במסגרת דיון נוסף זה. חשוב לומר כבר בפתח הדברים: אין ספק שמשרד הבריאות מוסמך לפקח על פעילות מיילדותית.

...

למסקנה בדבר הפרשנות הראויה למושג "בית חולים" ניתן להגיע גם בדרך נוספת.

אולם, ההשלכה הישירה של סיווג מרכזי הלידה הטבעית כ"בתי חולים" היא צמצום יכולתן של נשים רבות להשפיע על תהליך הלידה, שכן החלופות שעליהן עמדתי אינן נגישות לכל הנשים באשר הן. נוכח משמעותה של חוויית הלידה, על הפגיעוּת, ההתרגשות והמטען הרגשי העצום הנלווה לה, ונוכח ההבדל המהותי בין הליך של לידה טבעית להליך לידה טיפוסי תחת השגחה רפואית בבית חולים, אני סבורה כי הגבלת פעילותם של מרכזי הלידה הטבעית – וכפועל היוצא מכך הגבלת גישתן של נשים להליך לידה מסוג זה – עולה כדי פגיעה שאיננה זניחה או אגבית בלבד בזכותן לאוטונומיה (ראו גם דבריה הנכוחים של השופטת ברק-ארז בפסקה 72 לחוות דעתה).

הנה כי כן, ההגדרה העמומה של המונח "בית חולים" בפקודת בריאות העם, בצירוף העיקרון הנקוט עמנו שלפיו יש להעדיף פרשנות של חיקוק אשר אינה כרוכה בפגיעה בזכויות אדם – מובילים למסקנה שיש להעדיף את הפרשנות לפיה המונח "בית חולים" אינו כולל מרכזי לידה טבעית, ולפיכך ככל שמשרד הבריאות מבקש להסדיר את פעילותם של המרכזים הללו, עליו להסתמך על מקור נורמטיבי אחר מלבד סעיף 24(ב) לפקודה.

רקע עובדתי בטרם שאפנה לתאור העובדות והנתונים הצריכים לעניין, אציין כרקע כללי, כי בדנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת – למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (21.7.2021) (להלן: עניין נשים קוראות ללדת) נפסק ברוב דיעות, כי "מרכזי לידה טבעית" אינם "בתי חולים", לפי הגדרתם בפקודת בריאות העם, 1940, ולפיכך אין למשרד הבריאות סמכות לאסור על פעילותם, מכוח ההוראה שלפיה בית חולים יופעל ברישיון בלבד (דעתי, דעת מיעוט, היתה שונה, אך מקובלנו, כי 'הרוב קובע').

...

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מסקנה זו מתיישבת היטב גם עם האמור בעניין נשים קוראות ללדת, שם נקבע, במישור האופרטיבי, כי הוראות החוזר יחולו על מרכזי לידה טבעית, עד לקביעת הוראות או נהלים ספציפיים אחרים.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות – והיא נדחית בזאת.

בפסק הדין קבע בית משפט זה, בדעת רוב, כי מרכזי לידה טבעיים אינם "בתי חולים" כמובנם בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, ומשכך משרד הבריאות אינו מוסמך לאסור על הפעלתם מכוח ההוראה הדורשת רישיון להפעלת בית חולים.

אשר למעמדם של מרכזי הלידה הטבעית ולשאלה אם הם עולים כדי "מרפאה", ציין בית המשפט, מבלי לנקוט עמדה בסוגיה, כי מצופה ממשרד הבריאות לבחון ולגבש את מדיניות אסדרת פעילותם של מרכזי לידה טבעית באופן רוחבי; וכי בהתאם לאמור בעיניין נשים קוראות ללדת, עד שהדבר ייעשה – אסדרתם של מרכזי הלידה הטבעית תיעשה לפי חוזר לידות בית.

המבקשים מפנים להוראת סעיף 25א לפקודת בריאות העם, המקנה סמכות ליתן צו סגירה נגד "מוסד רפואי" – אשר מוגדר בסעיף 24(א) לפקודה כ"בית חולים, מרפאה, מוסד לטפול במשתמשים בסמים ומעבדה".

...

המבקשים, מצדם, סברו כי ההלכה שנפסקה בעניין נשים קוראות ללדת מובילה למסקנה שצו הסגירה שהוצא בעניינם ניתן בחוסר סמכות.

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.