בעיניין זה חל שינוי בחקיקת המשנה וכיום, בהתאם לתקנה 106(א) לתקנות ההוצאה לפועל, כפי שתוקנה בשנת 2018, רשאי החייב להגיש את ההיתנגדות "ללשכה שבה הוגשה הבקשה לבצוע או ללשכה שליד בית המשפט שלו הסמכות המקומית לידון בתביעה על פי השטר", כשעליו לפרט בהתנגדות, בין השאר, "את הטעמים שלפיהם לבית המשפט הסמכות המקומית לידון בתביעה על פי השטר" (תקנות ההוצאה לפועל (תיקון) התשע"ח - 2018, ק"ת 8055, כ"ד באב התשע"ח, 5.8.2018).
...
כעולה מן המקובץ לעיל, פירשו בתי המשפט המחוזיים את התיקון לתקנות ההוצאה לפועל, כמבטל את הפררוגטיבה הנתונה לתובע לבחור בין החלופות השונות המתקיימות בתקנות סדר הדין האזרחי לבירור תביעתו, בקבעם כי ככל שביהמ"ש מוצא כי הוא בעל סמכות מקומית לדון בהתנגדות שהועברה אליו לבקשת החייב, לפי אחת מהחלופות הקבועות בתקנות, הרי שידון בה ולא "יעבירנה עוד", וזאת בדומה לכלל הקבוע בסעיף 79 לחוק בתי המשפט.
לאור זאת אני מורה כי מדובר בטענה לתנאי מקפח אשר לא נסתרה ולפיכך יש להורות על קיום הדיון בבית משפט זה.
לסיכום:
לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשתה של התובעת להעברת הדיון ומחייבת אותה בתשלום הוצאות הנתבע בסך של 1,200 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.
לפיכך, הבקשה להעברת הדיון מחוסר סמכות מקומית – נדחית.
