סמכות ייחודית לדון בטענת קיזוז הנובעת מיחסי עבודה

הצדדים הגיעו להסכם פשרה במעמד דיון ההוכחות שקבל תוקף של פסק דין ביום 18.6.19: "לסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות והתביעות ההדדיות של הצדדים, מכל מין וסוג שהוא, עבור תקופת העבודה וסיומה למעט טענות הקזוז של הנתבע העניין הלוואה וחוב בגין משקאות כפי שפורטו בכתב ההגנה, ומבלי להודות בכל חבות וכל טענה, ישלם הנתבע לתובע פצויי פיטורים בסך של 46,000 ₪.

התובע טען בכתב תביעתו כי לבית הדין סמכות עניינית לידון בתביעה זו מכוח סעיף 22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות, שקובע שלבית דין איזורי לעבודה תהיה סמכות ייחודית לידון בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' (גזל סוד מסחרי), הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד-מעסיק, לאחר שהסתיימו יחסים כאמור.

...

לפיכך לטענתו מעשה בית דין חל על כל רכיבי התביעה של התובע ודינה להידחות.

במקרה דנן, לאור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואשר החריג באופן מפורש את שני הרכיבים האלה, וכן לאור בקשתו של התובע למחיקה, אנו סבורים כי יש למחוק את התביעה של התובע בגין שני רכיבים אלה בשל חוסר סמכות עניינית.

סוף דבר – הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת בחלקה בכל הנוגע לעילה בגין עוולות מסחריות (גזל סוד מסחרי).

הסעיף הרלוואנטי לענייננו הנו סעיף 24(א)(1) לחוק, הקובע: "לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]." מכאן, שלצורך בחינת סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין האיזורי לעבודה, יש לבחון קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד, האם בין בעלי הדין מתקיימים יחסי עובד מעביד; השני, האם מדובר בתביעה שעילתה "ביחסי עובד ומעביד". והשלישי, מבחן בעל יסוד שלילי, כי העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין (רע"א 2407/14 רוחם נ' איגנס פרנס פרס בע"מ [14.10.2015]) (להלן: "עניין רוחם").

בנוסף, הוסכם בין הצדדים כי עלות המטבח תשולם על ידי המבקשת בדרך של קזוז משכרה החדשי; כאשר יחסי הצדדים עלו על שרטון, ניתנה למבקשת האפשרות לקזז את התשלום במסגרת גמר החשבון (השכר בחודש העבודה האחרון בצרוף יתרת ימי חופשה) כשהיתרה תשולם לאחר קבלת פצויי הפיטורים מביטוח המנהלים שלה, כפי שעולה מתכתובת המייל שצורפה לכתב התביעה.

בדומה הוכרה הסכמה לחלוקת רווחים בין עובד למעסיקתו מעבודתה של משאית שנרכשה על ידי המעסיקה מכספי הלוואה שנתן לה העובד, רווחים ששולמו באמצעות שכרו החדשי, כנובעת מיחסי העבודה בין הצדדים ובהתאם נקבע כי הסמכות לידון במחלוקת שהתעוררה על רקע זה בין הצדדים מסורה לבית הדין לעבודה (ת"א (חי') 49228-01-17 בן אבו נ' הובלות ומסחר הים התיכון בע"מ [11.2.2018]); כך נקבע גם ביחס למתווך שלא העביר למשרד התיווך בו עבד את מלוא דמי התיווך להם התחייב (תא"מ (י-ם) 64909-02-18 תיווך קרית משה - ניהול שיווק נדל"ן בע"מ נ' לוי [23.6.2019]); במקרה של הפרת חובת האמון ותום הלב בקיום הסכם העבודה בין העובד למעסיק (ת"א (ת"א-יפו) 41335-05-18 קופי קייט ע.מ. נ' אאורה ישראל - יזמות והשקעות בע"מ [29.1.2019]); ובמקרה בו תבעה מעסיקה את עובדה בגין הלוואה שנתנה לו ואשר לא השיב לה (תא"ק (נצ') 5863-12-17 בני פאוזי שמשום (2009) בע"מ נ' גרייב [4.6.2018]).

...

נטען בכתב התביעה, כי עלות הזמנת המטבח היתה 36,275 ₪, אולם מנהל המשיבה נעתר לבקשתה של המבקשת לקבלת הנחה והעמיד את עלות המטבח על 27,000 ₪ בלבד.

אוסיף, כי טענת המשיבה בכתב התביעה, לפיה אין מקום לקיזוז יתרת החוב בגין המטבח מתשלומים המגיעים למבקשת, לשיטתה, במסגרת סיום יחסי העבודה בין הצדדים, דינה להידחות, שכן מתכתובת המייל בין הצדדים שצורפה לכתב התביעה עולה, כי למעשה הוסכם בין הצדדים על קיזוז כזה בפועל, ועל כן מושתקת המשיבה מלהעלות טענה זו, הנוגדת הסכמה קודמת שלה.

"  סיכומו של דבר: כל שלושת התנאים המקנים לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה מתקיימים.

אשר על כן, אני קובעת כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית הדין לעבודה.

הנתבעת 1 מדגישה, כי הגישה נגד התובעת תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים בתיק סע"ש 50841-11-19 "למיצוי כלל זכויותיה" (תשלום בגין שכר עבודה, פצויי פיטורים, הלנת שכר, ניצול לרעה בגין העסקה פוגענית ועוד) בסכום כולל של 196,272 ₪, סכום אותו גם מבקשת הנתבעת 1 לקזז מכל סכום שיפסק, אם יפסק, נגדה בתביעה זו. הנתבעת 1 הגישה את הבקשה דנן לדחיית התביעה על הסף או להעברתה לבית הדין לעבודה.

לטענתה, התביעה הוגשה על בסיס עובדתי ומשפטי של גניבה שאירעה במקום עבודה על ידי עובד ממעבידו, אין לה כל קשר ליחסי עבודה והיא אינה מעלה כל שאלה הנובעת מיחסי העבודה.

ביחס לתביעה שהגישה נגדה הנתבעת 1 בבית הדין לעבודה, טוענת התובעת, כי זו הוגשה מספר חודשים לאחר הגשת תביעה זו. עוד היא טוענת, כי אין בטענות הנתבעת 1 שם משום הגנה לתביעת הגזל בתביעה זו. לטענת התובעת, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה נתונה לתובע ובכתב התביעה נטען במפורש שהעילה היא נזיקית ומשכך הסמכות לידון בה מסורה לבית המשפט האזרחי.

סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע: "(א) לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון –

הנתבעת 1 אף מסתמכת על טענותיה באותה תביעה כדי לבסס טענת קזוז שהיא טוענת במסגרת הגנתה בתביעה דנן.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים לענין הסמכות העניינית הגעתי למסקנה כי יש מקום למחוק מכתב התביעה את העילה העוסקת בפיצוי בגין הפרת יחסי אמון, שהסמכות העניינית לדון בה אכן נתונה לבית הדין לעבודה.

סיכומם של דברים, אני מורה על מחיקת עילת התביעה בגין הפרת אמון המעביד מכתב התביעה ועל עיכוב הדיון בעילת הגניבה ממעביד, בשל הליך תלוי ועומד בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק סע"ש 50841-11-19.

לאור העובדה כי טענת קזוז זו מקימה מסכת עובדתית ומשפטית נפרדת אשר אינה קשורה לעילת התביעה של התובע בתיק זה ומסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין האיזורי לעבודה, הרי שלא מצאתי כי יש מקום לידון בה במסגרת הליך זה ולפיכך, מצאתי לדחותה.

סבורני, כי היתנהלותו זו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב ואף יש בה כדי לפגוע בזכותו של התובע כאן שלא תוגש כנגדו תביעה נוספת ו/או תועלה טענת קזוז ביחס לסוגיות הנובעות מיחסי העבודה בינו ובין הנתבע אשר נידונו בבית האיזורי לעבודה כאמור.

...

סבורני, כי התנהלותו זו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב ואף יש בה כדי לפגוע בזכותו של התובע כאן שלא תוגש כנגדו תביעה נוספת ו/או תועלה טענת קיזוז ביחס לסוגיות הנובעות מיחסי העבודה בינו ובין הנתבע אשר נידונו בבית האזורי לעבודה כאמור.

ער אני להבדלים בין רשימת השיקים אשר לגביהם ניתנה קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה ובין רשימת השיקים נשוא כתב האישום אשר בגינו ניתן פסק הדין הפלילי אשר בעקבותיו הוגשה תביעה זו ואולם, כאמור, משקבעתי כי החלק הארי של השיקים מופיע הן בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ובהליך הפלילי הינו זהה ועולה על הסכום אשר נפסק לטובת הנתבע, הרי שלא מצאתי ליתן משקל לעניין זה. לפיכך, מצאתי לקבל את טענת הקיזוז אותה העלה הנתבע ביחס לסכום זה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 188,600 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.14.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשאת בתשלום האגרה אותה שילם התובע בסך של 4,089 ₪.

במסגרת תביעתו טען התובע, בין היתר, כי הנתבעות התרשלו בכל הנוגע לעריכת פוליסת הביטוח עבורו: הנתבעת 2 התרשלה או נהגה בקלות דעת ובנגוד להנחיות הנתבעת 1 וגרמה לכך שהתובע יבוטח בהתאם לשכר קובע בסך של 10,500 ₪ (ברוטו), ולא כפי שהתבקשה לבטח בהתאם לשכר קובע של 10,500 ₪ (נטו) (המשקף שכר של 14,800 ₪ (ברוטו)); הנתבעת 1 כשלה שלא בדקה או פיקחה כי הנתבעת 2 ביטחה את התובע בהתאם לשכר הקובע וכן נכתה לתובע פרמיה בהתאם לשכר קובע של 14,800 ₪ ברוטו, הגבוה מהשכר ביחס אליו נרכשה הפוליסה.

" ברע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ – פלונית (21.3.16) (להלן: עניין מנורה) קבע בית המשפט העליון ביחס לסעיף 24(א)(3) לחוק כי: "כדי שתביעה של עובד או מעסיק וחליפיהם תבוא בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 24(א)(3) לחוק, אין להדרש לאופיה של המחלוקת (בין אם ביטוחית-מסחרית היא או בעלת אופי סוצאלי במישרין) או להבחנה בין הסוגים השונים של קופות הגמל (ככל שהן ניכנסות להגדרות המצויות בחוק הגנת השכר לעניין קופת גמל). די בכך שהתביעות הללו נובעות, במבט רחב, "מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות", כלשון הסעיף.

נעיר, כי בכל הנוגע לנזיקין חל האמור בפיסקה 12 להילכת אשבל, קרי, ככל שהמדובר בעילות נזיקיות יחול האמור בסעיף 24(א)(1) ו-24(א) (1ב) לחוק בית הדין לעבודה, הא ותו לא" בית המשפט העליון בפרשת מנורה שינה את ההלכה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי במסגרת ע"ע (ארצי) 625/08 אשבל – הראל חברה לביטוח בע"מ (17.9.09) (להלן: פרשת אשבל) ביחס לפרשנותו של סעיף 24(א)(3) לחוק, אך זאת למעט ביחס לקביעתו של בית הדין הארצי לעבודה בסעיף 12 לפרשת אשבל, שם נקבע כדלקמן: "...מתוקף הוראתו של סעיף 24(א) לחוק, לא תבוא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. למעט, תובענות שעילתן מפורטת בסעיף 24(א)(1ב) לחוק, כאמור בו:

יצוין כי בבר"ע (ארצי) 19168-07-19 קורנית שרובר –קורין – ארד (חקלאות) בע"מ (9.1.20) (להלן: עניין קורנית), במסגרת דיון בשאלת צירופה של מנורה מבטחים חברה לביטוח כנתבעת נוספת בטענה לאחריותה השילוחית למחדלי סוכן הביטוח, ציין בית הדין הארצי ביחס לסמכותו לידון בתביעה נגד סוכנות ביטוח כדלקמן: "אין חולק, כי לבית הדין לעבודה לא מוקנית סמכות עניינית לידון בתביעות כנגד מר רוזנר על הפרת חובותיו כסוכן ביטוח, בין אם התביעה מבוססת על עילת הרשלנות ובין אם התביעה מבוססת על עילה אחרת. כפועל יוצא מכך, גם אם תצורף מנורה כנתבעת בהליך, לא ניתן יהיה לידון בשאלות רבות הכרוכות באחריותה של מנורה, שכן כאמור התביעה נגדה מבוססת על טענתה כי יש לה אחריות שילוחית למעשיו של סוכן הביטוח בני רוזנר. בנסיבות אלה, תכלית הוספת נתבע על פי תקנה 18, שהיא צירוף מי "שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" אינה מתקיימת, שכן לא ניתן יהיה לידון בטענות קורין – ארד המייחסות למר רוזנר מחדלים, רשלנות, הפרת חובת הנאמנות והפרת חובת הזהירות, דהיינו לא ניתן יהיה "לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". עוד ראוי לציין בהקשר זה הערה שהעיר בית הדין הארצי במסגרת פסק דינו בעתצ (ארצי) 5684-10-20 דרור כהן ואח' – מבטח – ימון סוכנויות לביטוח בע"מ ואח' (5.9.22) (להלן: עניין כהן), בה ביקש להבהיר מדוע אינו מסכים להחלטת בית המשפט המחוזי להעברת בקשת האישור לבית הדין לעבודה נוכח הוראת סעיף 24(א)(3) לחוק: "בקשת האישור הנוכחית הוגשה לבית משפט מחוזי תל אביב והועברה לבית הדין לעבודה לאחר שהאחרון קיבל את טענת המשיבות לחוסר סמכות עניינית, נוכח הוראת סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה.... שעה שההליך הועבר וחל הכלל של "לא יעבירנו עוד" (סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין) דן בית הדין האיזורי בבקשת האישור.

...

עם זאת, לא שוכנענו כי יש בטיעון זה כשלעצמו כדי להקנות סמכות עניינית לבית הדין, ולהצדיק סטייה מהוראות החוק.