סמכות ועדת השחרורים להפקעת רישיון שחרור מוקדם

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"א 35677-06-15, כב' הנשיא א' טל והשופטות ה' עובדיה ו- ב' טולקובסקי), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים להפקיע את מלוא תקופת הרישיון של המבקש, כך שישוב לשאת את יתרת תקופת המאסר שהושתה עליו.

על המבקש נגזר בעבר עונש מאסר בן 17 שנים וארבעה חודשים, בגין הריגת אחותו על רקע "כבוד המשפחה". בתאריך 19.3.2012 הורתה ועדת השחרורים על שיחרורו המוקדם, לתקופת תנאי המסתיימת בתאריך 27.3.2018 (להלן: החלטת השיחרור ו- תקופת הרישיון).

החריג לו הוא הסמכות שניתנה לועדת השחרורים לשחרר אסיר על תנאי, לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו (סעיף 3 לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק)).

...

בהמשך להחלטתי הקודמת, הגישה המשיבה מידעים אלה לעיוני, וסבורני כי אכן עולה מהם כי התנהגותו היא שלילית ובעייתית.

גם טענה זו דינה להידחות.

הבקשה נדחית.

שנית, סעיף 186(ט)(2) לצוו מאפשר הפקעה חלקית של השיחרור כאשר מדובר בהפרה של תנאי השיחרור, במובחן מבצוע עבירות נוספות, ואילו במקרה של ביצוע עבירות נוספות מחויבת ועדת השחרורים, גם לפי הצוו, להפקיע את השיחרור במלואו; כיון שבעניינינו כל אחד מהמבקשים ביצע עבירה ביטחונית ונכלא מחדש מטעם זה, אפילו עניינם היה מובא בהתאם לצוו, היה מופקע שחרורם במלואו משלא הייתה לועדת השחרורים סמכות להפקיעו באופן חלקי.

סעיף 20(ג) מאפשר לוועדה להורות על הפקעת שיחרורו של האסיר אולם לתקופה קצרה יותר מתקופת התנאי, וזאת "בנסיבות מיוחדות". בטרם חקיקת הסעיף וכאשר עמדה בתוקפה הוראה דומה בפקודת בתי הסוהר, עמד בית משפט זה על שמחד גיסא, אין די בהגשת כתב אישום כדי לקבוע כי פלוני "עבר עבירה" באופן המצדיק את הפקעת שיחרורו (בג"צ 17/56 ערוסי נ' מנהל בית הסוהר המרכזי, פ"ד י(1) 381, 382 (1956); ומאידך גיסא, אין צורך בהרשעתו של פלוני בבצוע העבירה כדי לקבוע כי "עבר עבירה" (בג"צ 232/68 בן מיכאל נ' ועדת שחרורים, פ"ד כב(2) 533, 534 (1968)); דהיינו, על הוועדה להפעיל שיקול דעתה, ובהתאם לחומר הראיות הניצב בפניה ולרף ההוכחה הנידרש, וענייננו בראיות מנהליות, לקבוע האם פלוני "עבר עבירה" אם לאו (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 774-773 (1992) (להלן עניין ארביב); ראו גם דו"ח הוועדה בנושא שיחרור מוקדם של אסירים בידי ועדת השחרורים, בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ (מיום 18.6.1991), בעמ' 91-90).

למעשה, זהו אחד מהחידושים אותם ביקש המחוקק להכניס במסגרת החוק הנוכחי, אשר לא היה קיים במסגרת הנורמאטיבית הקודמת בסוגיה זו; ראו שם, בעמ' 540; ומנגד, ראו עע"א 2024/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהם אבו אסעד, פ"ד נ(3) 727 (1996) (להלן עניין אבו אסעד), אשר ניתן בטרם חקיקת החוק, ובו נקבע, בהתאם למצב החוקי דאז, כי "אין ועדת השחרורים מוסמכת לבטל אך מקצת תקופת הרישיון" (שם, בעמ' 731, השופט א' גולדברג)).

...

נמצאנו למדים כי מטרתו של כתב ההקלה היא להסדיר את שחרורם של המבקשים ממאסר, אך בה בעת להגן על ביטחון המדינה ותושביה על ידי הרתעתם של המבקשים מלחזור לפעילות טרור, תמיכה בה או סיוע לה. מדובר באינטרס ציבורי מובהק: "אנו חיים במציאות קשה. ארגוני טרור רבים הם אויבים מרים של מדינת ישראל. ארגונים אלו מבקשים לפגוע בתושביה של מדינת ישראל בלא הבחנה, ואף להביא להשמדתה של המדינה. ברי, שערך חברתי חשוב הוא למנוע סיוע לארגוני טרור. ה'נותנים יד לארגון טרוריסטי, הרי הם חוצים את הקווים של הקיום הלאומי' ([בש"פ](http://www.nevo.co.il/case/17938184) 347/88‏ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' שוורץ, פ''ד מב

בנקודת הזמן הזו, כל שאנו נדרשים הוא לקבוע אם המבקשים הפרו את תנאי שחרורם – ומשהגענו לכלל מסקנה כי כך הוא הדבר, התוצאה היא שעליהם לשוב ולרצות את מלוא יתרת מאסרם.

משמצאנו כי הפרו את תנאי השחרור, הרי שהוכיח כל אחד מהמבקשים כי מסוכנותו לביטחון המדינה נשמרה – ובהקשר זה חשיבותה של חומרת ההפרה היא משנית, אם בכלל.

הועדה סברה כי פרשנות אחרת לסעיף 48(א) משמעה החלה רטרוספקטיבית של חוק מהותי, ופגיעה בזכויות שקנה המשיב על פי הדין הישן, ובלשונה: "כאשר לפי החוק הישן (פקודת בתי הסוהר) לועדת השחרורים היתה סמכות לא להפקיע את רישיונו של האסיר אשר ביצע עבירה בתקופת רישיונו או לבטל את רישיונו במלואו, הרי כל שינוי במערך זכויות אלו הוא שינוי מהותי. חזקה על המחוקק, שלא היה זה בכוונתו לפגוע בזכויות מהותיות (כאן זכותו של האסיר, אשר ביצע עבירה בתקופת רישיונו, לבקש מועדת השחרורים לא לבטל כלל את רישיונו) באופן רטרואקטיבי. זאת בשל עיקרון החוקיות על פיו משנה המחוקק זכויות מהותיות מיום תחולת החוק ואילך". לאור פרשנות זו, ולנוכח ממצאה של הועדה לפיו "חלק ניכר עד מאד של התדרדרותו של מר סוויסה [המשיב] וחזרתו לבצע פשעים נבע מכך שחלה בהתקף פסיכוטי", החליטה הועדה להמנע מהפקעת הרישיון תוך שהיא מסתמכת על הוראתו של סעיף 29 לפקודה.

סעיף 48(א) מבהיר, ובלשון שאין ברורה ממנה, כי "אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה לפי הוראות סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי לפי חוק זה...". את הוראתו של סעיף 48(א) משלים סעיף 39 לחוק אשר ביטל את הסעיפים 28 עד 34 לפקודה, וכן את החוק לשיחרור מוקדם של אסירים (תקוני חקיקה), התשס"א-2001, וסעיפים 49 עד 51 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

...

השופט הנדל מציין כי ניתן לטעון נגד מסקנה זו, משום שהחוק החדש מאפשר ביטול של החל ממחצית תקופת הרישיון, מה שלא התאפשר על פי החוק הישן, וכי אכן ישנם אסירים מסוימים (בלשונו) שייהנו מכך.

ת המשנה לנשיא ת' אור: כמו חברי השופט א' א' לוי והשופטת מ' נאור, גם אני סבור כי יש לקבל את ערעורה של המדינה, ולקבוע כי תחולתו של סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי, תשס"א-2001 (להלן: החוק), משתרעת גם על אסירים אשר שוחררו ברישיון לפני כניסת החוק לתוקף ואשר עברו עבירה מסוג עוון או פשע במהלך תקופת הרישיון, בין אם לפני כניסתו של החוק לתוקף ובין אם לאחריה.

מסקנה זו נגזרת, לדעתי, בראש ובראשונה מלשונו הברורה של סעיף 48 לחוק, אשר קובע במפורש כי הוא חל על "אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה". מסעיף זה עולה הכוונה הברורה, שממועד כניסתו לתוקף של החוק, יחול על ביטול שחרור ברישיון הדין החדש לפי החוק.

ביום 26.10.2016 החליטה ועדת השחרורים על שיחרורו המוקדם של המבקש.

הראשונה, האם לוועדת השחרורים סמכות לידון ולהכריע בשתי בקשות להפקעת רישיון הנובעות מנימוק זהה.

...

דין הבקשה להידחות.

אין הצדקה אפוא ליתן למבקש רשות לערער, ולפיכך הבקשה נדחית.

סעיף 5 לחוק קובע כי "אסיר עולם שעונשו ניקצב ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים המיוחדת אסיר עולם כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשיחרור וכי שיחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". העותר שבפנינו מרצה את עונש המאסר ממנו הוא מבקש להשתחרר על תנאי, בין היתר, בגין הפקעת רישיון אסיר לתקופה של 7 שנים לאחר שבביצוע העבירה של ניסיון לרצח הוא הפר תנאי שיחרור מוקדם ששוחרר משנת 1991 ממאסר עולם שהוטל עליו בגין רצח, לאחר שנקצב עונשו.

אם היתה מתקבלת טענת ב"כ העותר לפיה תקופת המאסר בגין הפקעת רישיון האסיר נפרדת מתקופת המאסר בגין העבירה של ניסיון לרצח והעבירות האחרות בכל הקשור לסמכות הדיון בבקשה לשיחרור על תנאי היתה הסמכות לידון בבקשה ככל שהיא מתייחסת לתקופת המאסר של 7 שנים נתונה לוועדת השחרורים המיוחדת ואילו הסמכות לידון בבקשה לגבי המאסר בגין העבירות האחרות היתה מסורה לוועדת השחרורים הרגילה.

...

כאמור, איננו מקבלים את הטענה לפיה העותר אינו "אסיר עולם", ועל מנת לא ליצור פיצול אבסורדי של הסמכות לדון בבקשתו נושא העתירה בהתייחס לכל מאסרו, לרבות המאסר בגין הפקעת רישיון האסיר, מוצדקת קביעת הועדה נושא העתירה.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את העתירה.