סמכות ועדת הפיצויים לפי חוק כביש ארצי לישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר (להלן: "הועדה") לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") [בעיניין זיכיון כביש 6 המקטע הצפוני יקנעם-סומך] תיק ערר מס' 25/5021, לפיו נדחה הערר שהגיש המבקש כנגד חיובו בתשלום סך כולל של 601.59 ₪ (נכון לתאריך 2.3.21) בהתאם לתיק הוצל"פ מס' 505926-11-20 שהגישה כנגדו המשיבה ביום 8.11.20 בגין אי-תשלום ארבע חשבוניות עבור נסיעותיו בכביש הנ"ל, שהוא כביש אגרה.

החשבונית הרביעית על סך 40.95 ₪ המתייחסת לתקופה מאי 2019 עד ספטמבר 2019 הנושאת תאריך 17.1.20, שנשלחה בדואר רשום, היא בגין פו"ה (פיצוי והחזר הוצאות), לפי סעיף 12(א)(3) של החוק, ולפי תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים) (יקנעם-סומך), התשע"ג-2013 (להלן: "תקנות האכיפה"), דהיינו, חיוב בגין אי-תשלום במועד.

יצוין, כי הועדה פועלת מכח סמכותה לפי סעיף 12ב של החוק, אשר מסמיך אותה לידון בערר המוגש על-ידי מי שחולק על חיוב, או רואה עצמו נפגע מהפעלת סמכויותיה של המשיבה לפי סעיף 12 של החוק, ובעניינינו, סעיף 12(א)(3) המסמיך את המשיבה לגבות אגרה ולאכוף את התשלומים המגיעים לה. עם פתיחת הליכי ההוצאה לפועל, התווספו לסכומי הקרן הנ"ל : אגרת הוצאה לפועל בסך 60 ₪, שכר טירחת עו"ד בסך 449.28 ₪, כך שהסכום המשוערך הסתכם ב-601.59 ₪ ליום 2.3.21, כמצוין כבר לעיל.

...

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר (להלן: "הוועדה") לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") [בעניין זיכיון כביש 6 המקטע הצפוני יקנעם-סומך] תיק ערר מס' 25/5021, לפיו נדחה הערר שהגיש המבקש כנגד חיובו בתשלום סך כולל של 601.59 ₪ (נכון לתאריך 2.3.21) בהתאם לתיק הוצל"פ מס' 505926-11-20 שהגישה כנגדו המשיבה ביום 8.11.20 בגין אי-תשלום ארבע חשבוניות עבור נסיעותיו בכביש הנ"ל, שהוא כביש אגרה.

כאמור כבר לעיל, הכלל הוא, שאין ערכאת הערעור מתערבת במִמצא שבעובדה, במיוחד מקום בו התקיים דיון פרונטלי בפני הוועדה, ולא שוכנעתי שקיימות בענייננו נסיבות שיהא בהן כדי להצדיק חריגה מכלל זה. הסיבה שבגינה הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את הערעור חלקית היא הפגם שנפל בהמצאת החשבון ע"ס 40.95 ₪ (חשבונית 920000007200) מיום 17.1.20 בגין פיצוי והחזר הוצאות, נוכח אי-פירעון שלוש החשבוניות הקודמות שנשלחו למבקש בגין אגרת הנסיעה בכביש.

התוצאה מן האמור לעיל היא, שאני מקבל את הערעור באופן חלקי, ומורה שמסכום הקרן של החוב יש להפחית את סכום של פיצוי והחזר ההוצאות בסך 40.95 ₪, ולפיכך סכום קרן החוב יעמוד על 19.69 ₪ בלבד.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה שעל המבקש לשאת רק בתשלום המגיע בגין שלוש החשבוניות הראשונות שפירטתי לעיל (בסכום קרן של 19.69 ₪) ואילו החיוב בגין פיצוי והחזר הוצאות מבוטל.

ביום 17/5/98 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי חוק כביש ארצי לישראל ולפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 בדבר הפקעת חלק מהחלקה ע"י חברת כביש חוצה ישראל.

שרת התחבורה דחתה בקשה זו, במכתבה מיום 20/7/20, בציינה "שלאור מועד התפיסה, אין חלים על הבקשה הקריטריונים שנקבעו בפס"ד רוטמן, והמבקשים לא הראו זכות לפצוי על פי ההלכות שקדמו לפס"ד רוטמן. הסבל הנטען על ידי המבקשים בבקשתם – אינו סבל במובן של סעיף 7 לפקודה, ואינו נובע מתפיסת הקרקע על פי הפקודה". בהחלטה זו אימצה שרת התחבורה את המלצת הוועדה המכרעת מיום 17/6/20.

ושנית, בכל הנוגע לסמכות שבשיקול דעת, הרי כתנאי מוקדם להפעלת שיקול דעת השרים לשלם פצויי סבל לפי סעיף 7 לפקודה, "חייבת לבוא לפניהם הוכחה על גרימת סבל לבעל המקרקעין. לא הוכח כאמור – אין השר רשאי להחליט על מתן הפיצויים ....." (ע"א 437/79 חבני נ' מדינת ישראל, דברי כב' השופט שמגר).

...

עילת התביעה שלהם לפיצויי הפקעה נולדה רק ביום 29/9/14, המועד שבו הוחזר רישום החלקה בפנקס הזכויות על שם בעליה המקוריים, שרק אז התגבש בידיהם הכוח להגיש תביעה לפיצויי הפקעה ולהצליח בה. שתי המשיבות טוענות, לחלופין, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה.

לסיכום, אני קובע כי סכום פיצויי ההפקעה יהיה לפי 50 ש"ח למ"ר, היינו, 57,400ש"ח = 50ש"ח x 1,148מ"ר, נכון למועד הקובע, 21/10/93.

לסיכום, אני מחייב את המשיבה 1 לשלם למבקשים את הסכומים כלהלן: למבקש 1, מוחמד עלי שנאכר עוידה, סך 14,350 ש"ח. למבקשת 2, עזיזה עבד אלקאדר עוידה, סך 1,570 ש"ח. למבקש 3, מועין עוידה, סך 5,381 ש"ח. למבקש 4, איסמעיל עוידה, סך 5,381 ש"ח. לכל הסכומים יווסף מע"מ כחוק, וכן ריבית צמודה בהתאם להוראות סעיף 8(א( לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור תשכ"ד-1964, החל מיום 21/10/93 ועד התשלום בפועל.

התביעה נגד המשיבה 2 נדחית.

נטען כי סעיף 12ב לחוק כביש האגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") לא מקנה סמכות ייחודית לועדת הערר לידון באירועים שקדמו לפתיחת תיקי הוצאה לפועל, וגם לרשם ההוצאה לפועל יש סמכות מקבילה לידון בטענות בנוגע להתנהלות המשיבה לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

סעיף 12(3) לחוק מגדיר מהי אותה הפעלת הסמכויות וקובע כי בין היתר הפעלת סמכות היא "לידרוש ממי שלא שילם אגרה שהוא חייב בתשלומם לפי חוק זה.. את האגרה, את דמי הגביה, החזר הוצאות הכרוכות בגביית אגרה ובאכיפת התשלומים לפי חוק זה, ופצוי בשל נזק שניגרם" (ההדגשות אינן במקור).

...

אני סבורה כי מדובר בבקשה מוקדמת ומיותרת, כאשר למבקשת עומדת הזכות להשמיע טענותיה בוועדת הערר אליה פנתה, ויש לקוות שהמבקשת אכן כללה בהליך זה את טענותיה הנטענות כאן.

סיכום על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

מכיוון שנדרשה תגובה של המשיבה, המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך 2,000 ₪.

ר', למשל, ר' ע"ו (מחוזי - י-ם) 34576-04-13‏‏ דודו צדקני נ' כביש חוצה ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (11.11.2014): "פיצויים על פי אומדנה והערכה נפסקים במקרה בו העילה חוזית או נזיקית, ומקל וחומר שניתן לעשות בדרך זו שימוש בעת פסיקת פצויי הפקעה בהתייחס להוראות חוק כביש ארצי לישראל, למטרותיו ולרוחו. זאת, כאשר בין היתר ניתנה במפורש לחברי הועדה הסמכות לסטות מדיני הראיות (ס' 9(א) לחוק כביש ארצי לישראל), או להעניק פיצוי נוסף בהיתחשב "במהות הזכויות הנרכשות, משך ההחזקה כדין בפועל בקרקע וכל שיקול שמטרתו למנוע עוול" (ס' 8(ב) לחוק כביש ארצי לישראל) (ו"ע (ת"א) 2673/02 סאלם סעיד בישארה נ. חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, עמ' 13 (פורסם בנבו, 27.10.07); ו"ע (ת"א) 1787/03 "זרעים גדרה" חברה לגידול זרעים מבוררים בע"מ נ' חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, עמ' 65 (פורסם בנבו, 13.1.09) והאסמכתאות המובאות שם).

...

בנסיבות אלו, אני סבור כי את הזכאות לפיצוי מבחינת מערכת היחסים בין העוררים למשיבה ואת שיעור הפיצוי, ככל שמגיע, ניתן לקבוע בהחלטה מנומקת לאחר קבלת סיכומי הצדדים.

מכאן המשיבה יכולה הייתה, ולטעמנו חייבת הייתה, לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת לאור חוות הדעת מטעמה לעוררים אשר רשומים בנסח רישום המקרקעין זה מכבר.

לאור האמור לעיל, כאשר אנו משקללים את הנסיבות שפירטנו לעיל, וכאשר יש להביא בחשבון גם את הסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע, אנו פוסקים כי המשיבה תשלם לעוררים שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20 אחוז בתוספת מע"מ מכלל הפיצוי שנפסק לטובת העוררים וכן את הוצאות העוררים (הכוללות את שכר טרחת שמאי מטעם ושכר טרחת שמאי הוועדה) בסך של 25,000 ₪ בגין כל ערר וערר.

המשיבה תשלם לעוררים את שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו תוך 30 יום מהיום.

הנתבעות טענו כי הסמכות לידון בתביעה אינה נתונה לבית המשפט אלא לוועדה שהוקמה מכח חוק כביש ארצי לישראל תשנ"ה-1994 (להלן: החוק).

בפסק דין מיום 20.2.14 שניתן בבית משפט השלום בתל אביב- יפו בשבתו כועדת פיצויים לפי חוק כביש ארצי לישראל, בתיק ו"ע 29353-05-13, נקבע כי התובע זכאי לפצוי בגין הפקעת שטח של כ-7,250 מ"ר במושאע מתוך גוש 7827, חלקות 53 ו-54.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה שהסמכות לדון בתביעה אינה מסורה לבית משפט זה. אנמק את החלטתי תוך התייחסות לטענות השונות שהעלה התובע בתגובתו הנ"ל מיום 2.11.22: תיארתי לעיל את ההליכים שהתקיימו בפני וועדות הפיצויים.

עם זאת, כאמור, עצם זכותו של התובע לפיצויים לא היתה שנויה במחלוקת ולא נטען כי ועדת הפיצויים אינה מוסמכת לדון בה. התובע טען כי החלטת ועדת הפיצויים האחרונה למחוק את התביעה עולה לכדי הוראה על העברת הדיון לבית משפט אחר מחמת העדר סמכות עניינית, ובהתאם לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט חל הכלל של "לא יעבירנו עוד". אינני מקבלת טענה זו: מהלך הדברים מראה כי בדיון ביום 21.11.19 בית המשפט הביע את עמדתו והציע לב"כ התובע למחוק את התביעה.

לנוכח כל האמור אני מורה על מחיקת התביעה על הסף, כאשר לתובע שמורה הזכות להגיש את תביעתו לוועדת הפיצויים.